השעה שבע בבוקר. אני מודעת לשעה משום שהשעון בחדר של אבא שלי
מצלצל בחדות. לוקח לו כמה דקות להתאושש אבל לאחר מכן אני
מסוגלת לשמוע את קפיצי מיטתו חורקים כשהוא קם על רגליו. חיוך
מתגנב לשפתיי כשתלונותיו הקולניות מגיעות לאוזניי. אבא שלי
אוהב לישון, אני לעומתו, תמיד מתעוררת כרבע שעה לפני צלצול
השעון, אבל אני לא קמה מהמיטה, אני מעדיפה לחכות שאבא יבוא
להעיר אותי ברכותו הנעימה.
אבא יוצא מחדרו, משתרך באיטיותו הרגילה לעבר חדר האמבטיה,
כשרגלו השמאלית, הבריאה, מובילה אותו ואילו רגלו הימנית נגררת
קלות מאחור. המים באסלה מודחים ואז אני שומעת את צליל מברשת
השיניים, אבא פותח את דלת הבית ויוצא החוצה בכדי לחוש על עורו
את קרניה הראשונות של השמש. צינת הבוקר לא מרתיעה אותו והוא
נותר לעמוד בחוץ, לבוש במכנסיו הקצרים בלבד, עד אשר הוא מסיים
את צחצוח השיניים וחוזר לאמבטיה בשביל לשטוף את פיו במים.
יללת חתול מברכת אותו כשהוא יוצא מהאמבטיה ונכנס למטבח, החתולה
שלנו, צ'וצ'ה שמה, התעוררה גם היא ומצפה בקוצר רוח לארוחת
הבוקר. אבא ממהר להניח לפניה קערה של מזון חתולים יבש, הוא לא
מעוניין לשבש את מערכת העיכול העדינה שלה. החתולה היא כה זקנה,
גילה מופלג בהרבה מגילי שלי, עד ששערה נשר כמעט כולו, כך גם
ציפורניה ואוזניה, חלקים נוספים בגופה נושרים ונעלמים מדי יום
ביומו.
אבא מניח קומקום מים על הגז ומדליק את האש, על פי נוהל הבוקר
הרגיל, זה הזמן שבו הוא בא להעיר אותי. למרות שאני כבר ערה,
אני עוצמת את עיני ונשכבת על צדי בתנוחה מפוזרת של שינה. דלתו
של חדרי נפתחת ואור עמום ממלא אותו, אבא מתיישב על קצה מיטתי
ומלטף את שיערי בתנועות ארוכות. "הללי... קומי הללי... קומי,
הגיע הבוקר." אני פוקחת את עיני ומחייכת לעברו.
"מה השעה?" אני שואלת אותו במהלך פיהוק רחב.
"אבא מושך בכתפיו, "אחרי שבע," הוא אומר.
שריקת המים הרותחים בקומקום נשמעת ואבא ממהר למטבח לכבות את
האש. אני קמה והולכת לחדר האמבטיה לבצע בו את ענייני. בסיומם,
אני ניגשת למטבח ומגלה שתי כוסות קפה מהביל מונחות על השולחן.
אבא יושב על הכסא שליד שולחן הפלסטיק ואני מתיישבת מולו, נהנית
מריחם של אדי הקפה ונושפת עליהם קלות.
אבא שלי היה פעם בחור יפה, הרי לא פלא שאימא שלי התאהבה בו.
אני ירשתי ממנו את השיער השחור, המלא והחלק שלו. כתפיו של אבא
שלי רחבות וגם חזהו מוצק, עדות לגוף האתלטי שהיה לו בעבר. חבל
לי שאבא מזניח את עצמו היום, הוא רק בן שלושים ותשע אבל נראה
כמעט כבן חמישים. הרטייה השחורה שעל עינו הימנית משווה לו מראה
מרוחק, אדיש אפילו. והצלקת העמוקה שבסנטרו לו מוסיפה לו יופי.
הזיפים האפורים שלו, שגדלים על פניו באי סדר, מכעיסים אותי
לפעמים. אם לפחות היה מתגלח וקצת מסתדר, בוודאי היה מוצא את
עצמו מחוזר על ידי נשים, אבא שלי ראוי לאישה חדשה, הוא יותר
מדי בודד. שאלתי אותו פעם למה הוא לא רוצה אישה חדשה, יכלתי
לראות שהוא נעלב עד עמקי נשמתו מהשאלה. הוא אמר לי, שכשאימא
מתה במלחמה, אותה מלחמה שגבתה ממנו את עינו והותירה אותו צולע,
הוא נדר שלעולם לא יאהב אישה אחרת. עד היום אבא שלי לא מסוגל
לבגוד בזכר אימי ונותר נאמן באהבתו אליה.
אני מרימה את כוס הקפה לשפתי ולוגמת ממנו קלות, הקפה מאד מתוק,
כך אבא ואני אוהבים לשתות את הקפה של הבוקר, אם אין בו לפחות
חמש כפיות סוכר אז הוא לא בר שתייה. אני שותה את הקפה לאט,
מתענגת על חומו, אבא לעומתי, שותה את הקפה בלגימות גדולות, הוא
יותר חובב את הקפאין מאשר את הקפה עצמו.
"איך ישנת?" אני שואלת את אבא, "אתה נראה סהרורי."
"אני בסדר," הוא משיב. אבל אני מתקשה להאמין לו. אני יודעת
שהוא לא מעוניין להרחיב על הנושא אז אני שותקת.
כשאנחנו מסיימים אבא לוקח את הכוסות ומניח אותן בכיור ושנינו
פונים איש איש לחדרו הוא בכדי להתלבש. אני פותחת את הארון
בחדרי וחוככת בדעתי מה ללבוש. למען האמת, אין לי כל כך הרבה
ברירות, לא תמיד יש לאבא כסף להפריש לי לטובת קניית בגדים. אבל
לי לפחות יש מספר אפשרויות, אבא לעומתי, יצא מחדרו עם אותם
בגדים שבהם יצא אתמול לעבודה, הג'ינס הישן, המכוסה בבוץ וחולצת
הטריקו המעוטרת בכתמי טיח וצבע.
אבא סיים להתלבש ואני שומעת אותו שוטף את הכלים שבכיור,
"הללי!" הוא קורא לעברי, "מה את רוצה בסנדוויץ' לבית הספר?"
"לא יודעת, מה יש?" אני שואלת.
אבא פותח את המקרר ומציץ לתוכו, "יש חומוס... ויש ... אהה...
חומוס."
"אז שיהיה חומוס."
"עם עגבנייה?"
"כן."
אני יוצאת מהחדר לבושה וכמעט קופצת מעורי כשדלת הבית נפתחת
בסערה, "בוקר טוב הללי!" קורא לעברי הפרצוף המחייך שנכנס בדלת.
"אלאונורה, מה קרה לך, איך הבהלת אותי!" אני צועקת אליה בעודי
מנסה להסדיר את נשימתי. קול צחקוק עולה מהמטבח. "בוקר טוב
יוני!" היא קוראת לעבר אבא, "בוקר טוב אלאונורה!" הוא קורא
בחזרה.
"אבא שואל אם אתה בא היום למשחק?"
"לא יודע, אולי." אבא משיב בחוסר חשק.
אני ואלאונורה חברות הכי טובות, היא גרה לידי ואנחנו גם לומדות
באותה כיתה י"א בתיכון העירוני. "בואי כבר, אנחנו נאחר לבית
הספר," היא דוחקת בי.
"מה את לחוצה, סך הל בית ספר." אני נכנסת לחדרי ומרימה על כתפי
את תיק הלימוד, אני ניגשת למטבח ואבא נותן לי את הסנדוויץ'
עטוף בשקית ניילון. אני מכניסה אותו לתיק, "ביי אבא," אני
נושקת לו קלות על לחיו ורצה אחרי אלאונורה. "ביי הללי," הוא
קורא אחרי.
אני ואלאונורה מתרחקות מן הבית במעלה הכביש לכיוון התיכון,
"עשית שיעורים בתנ"ך?" היא שואלת.
"שיעורים בתנ"ך, איזה בדיחות..." אלאונורה ממשיכה לקשקש אבל
אני לא מקשיבה לה, אני מביטה לאחור, לכיוון הבית. ההסעה של
הקבלן הגיעה ונעצרה ממול לבית שלי, הנהג צופר ואבא שלי יוצא
מהבית. צ'וצ'ה נמצאת בידו והוא מניח אותה בחצר, היא מייללת
בהתנגדות. אבא נועל את דלת הבית מאחוריו ועולה על ההסעה.

השעה כבר שלוש וחצי אחר הצהריים, אני מכניסה את המפתח לחור
המנעול ופותחת את דלת הבית. צ'וצ'ה נכנסת אחרי ומתחככת ברגלי
בדרך לקערת המזון שלה. אני זורקת את התיק על הרצפה בסלון
ומתיישבת בכבדות על הספה. אני מדליקה את הטלוויזיה ומנסה
להשכיח מעלי את היום המפרך שעבר עלי בבית הספר. שיטוט קצר בין
הערוצים מגלה שאין שום דבר מעניין כרגע לצפות אז אני מכבה את
הטלוויזיה. אבא בטח יחזור עוד מעט מהעבודה אז אני קמה והולכת
למטבח להכין לנו ארוחה. אין לי סבלנות לבשל אז אני פשוט מרתיחה
מים ומניחה בהם ספגטי. בזמן שאני עורכת את השולחן, אבא נכנס
בדרך ומברך אותי בחיוך רחב.
"המממ... אוכל..." הוא ממלמל ומיישב ליד השולחן.
"אבא, אתה לא מתבייש?" אני נוזפת בו. "הרגע הגעת מאתר בנייה
ואתה מסריח, לך תעשה מקלחת קודם."
"אבל... אבל..."
"אבא!" אני מניפה את ידי ומצביעה בנחישות לעבר חדר האמבטיה.
אבא ניגש לחדרו ולוקח משם בגדים נקיים, האוכל כבר מוגש על
השולחן. פיזרתי קטשופ על הספגטי והוספתי גם זיתים ואורגנו,
התוצאה הייתה בהחלט לשביעות רצוני. שנינו התיישבנו לשולחן ואבא
שיבח אותי על הארוחה הטעימה.
"איך היה היום בעבודה?" אני פותחת בשיחה.
"חרא, אני שונא לעבוד בבתים פרטיים." הוא עונה. "לא נותנים
לעבוד בשקט, הבעלים כל הזמן מגיעים לאתר ומתלוננים והקבלן
והמתכנן תמיד חלוקים בדעותיהם... אי אפשר אפילו לערבב בטון
מבלי שמישהו יתווכח על אופן הערבוב."
אני מחייכת בחצי פה.
"איך היה היום שלך?" אבא שואל ותוחב לפיו מזלג עמוס בספגטי.
"אבא... רציתי לשאול אותך משהו... היה לי היום שיעור היסטוריה
ולמדנו על המלחמה..."
"איזו מלחמה?" אבא לוקח אתנחתא מאכילתו ומביט בי בכובד ראש.
"אתה יודע... המלחמה..." אני מפצירה, "אתה אף פעם לא מספר לי
עליה כלום, וגם על אימא... למה אתה אף פעם לא מספר לי על
אימא?"
דמעה יחידה זולגת מעינו הבריאה והוא מנגב אותה בכף ידו, פניו
נותרות רציניות אבל קולו רועד קמעה. "מה... מה את רוצה לדעת?"
"ספר לי על הכל... אני רוצה לדעת על הקרבות... אולי תספר לי
איך אתה ואימא נפגשתם?" אני מניחה את כף ידי על זרועו בנחמה.
למרות שעל פניו הבעה כאובה, אבא מסכים ומתחיל לספר לי "בטח
למדת את זה, התחילה המלחמה, הצבא שלנו הפסיד וצבא האויב כבש את
המדינה."
"כן, למדתי, אבל אתה לא צריך להיות כל כך בוטה."
"אז כמעט כל מי שנותר בחיים הצטרף לתא מחתרת, בניסיון לסלק את
האויב מאדמתנו. אבל אני לא רציתי, אחרי שכל המשפחה שלי מתה
במלחמה, לא יכולתי לסמוך על אף אחד, "רק על הרובה שלי."
"התבור הישן שיש לך בחדר?" שאלתי.
כן, אותו אחד, לחמתי כשהייתי צריך, אכלתי כשהיה מה לאכול,
ישנתי כשהייתה לי הזדמנות והרגתי כשהיה את מי להרוג." כף ידו
הימנית של אבא נקפצה לאגרוף לפתע.
"אימא שלך הייתה חברה בארגון מחתרתי, אני זוכר את היום
שנפגשנו, אני מצאתי לי מקום מבודד לישון באחת היערות
וכשהתעוררתי ראיתי את פניה של אמך מחייכים אלי."
"והתרשמת רבות מיופייה?"
"אה... האמת, באותו רגע יותר התרשמתי מיופיו של קנה הרובה שהיא
כיוונה לראשי." אבא חייך בהתרפקות על זיכרון העבר. "בכל מקרה,
לבסוף הם הבינו שאני בצד שלהם ושכנעו אותי, או ליתר דיוק אימא
שלך שכנעה אותי, להצטרף אליהם."
"אז הצטרפת אליהם כי התאהבת באימא?"
"בעיקר, אבל גם משום שבעזרתם, יכולתי לגרום יותר אבדות לצבא
האויב, היו להם רימונים ומטולי טילים, אפילו היה להם בונקר
נטוש ששימש כמפקדה. אחרי שהתאהבנו ואת נולדת, יכולנו לגדל אותך
שם בלי לחשוש שתיפגעי."
"אז באותו יום שהיא מתה, השארתם אותי בבונקר ויצאתם להילחם?"
אני שואלת בקול רך בכדי לא להרתיעו.
"כן, זה היה יום חשוב, זה היה היום שבו שחררנו את ירושלים...
אני ואימא לחמנו כתף אל כתף בניסיון להכניע עמדת אויב וקיבלנו
פגיעה ישירה מרימון, אימא לא החזיקה מעמד..." הפנים של אבא
מחווירות, אני רואה שנגמר לו התאבון, הוא הותיר חצי מצלחתו
מלאה.
"אבא..." אני מושיטה יד ונוגעת בפניו. "תן לי לגלח אותך."
הוא רוצה להתנגד לרעיון אבל אני משתיקה אותו. "בחייך, זה יעשה
אותי מאושרת."
אבא מהנהן בראשו ואני מובילה אותו לחדר האמבטיה, כשאני סוחבת
כיסא מהשולחן. אבא יושב על הכיסא ואני נעמדת מאחוריו. אני
מוציאה מהארון סכין ומשחת גילוח ומתיזה כמות נכבדה ממנה על כף
ידי. אבא נרגע קצת עכשיו ואני מורחת את המשחה על פניו.
אני מושכת את ראשו של אבא לאחור ומתחילה להעביר את הסכין החדה
על פניו. אבא נראה כל כך עצוב, עינו האחת לא ממוקדת, משוטטת
בזיכרונות מרוחקים. כל כך הרבה שנים שהוא מתגעגע אליה, תוהה אם
הוא היה יכול למנוע את מותה, תוהה מה היה קורה לו עוד הייתה
בחיים. הכאב בעינו כה רב עד שגם אני מתחילה לדמוע. מגיע לו
לראות אותה שוב, להצטרף אליה, כל מה שאני צריכה זה להכניס את
הסכין קצת יותר עמוק ואבא יהיה שוב מאושר...
"יוני! יוני איפה אתה?" דלת הבית נפתחת ואנדי, השכן שלנו, נכנס
דרכה. אנדי הוא אביה של אלאונורה, הוא ואבא מכירים כבר עשרים
וחמש שנים.
"אנחנו פה!" אני צועקת אליו ושניה אחרי מופיע אנדי בחדר
האמבטיה.
"מה המצב?" הוא שואל בחיוך. "אתה בא למשחק?"
"מתי מתחיל? אבא מתעניין.
"עוד חצי שעה," עונה אנדי. "יאללה בוא, מה אכפת לך, על
חשבוני."
"טוב, אם אתה מציג זאת כך, אז בסדר."
"הללי, בואי גם את, אלאונורה תהיה גם," מציע אנדי.
"כדורגל? תעשה לי טובה." אני מסיימת את הגילוח ומשחררת את אבא,
הוא ואנדי יוצאים ומשאירים אותי לבד, אני די עייפה למען האמת.
אני שוכבת על הספה ומנמנמת מעט, אני מנסה לדמיין איך נראו
החיים אז, במלחמה, איך ההורים שלי נלחמו על חייהם... כל העניין
די מלהיב אותי למען האמת. אני קמה מהספה וניגשת לחדר של אבא,
הרובה הישן שלו שעון על הקיר. אני מתיישבת על מיטתו ומניחה את
הרובה על ברכיי, זה רובה מקוצר, אבל עדיין מרגיש כבד בידי. אבא
שומר אותו נקי ואני מסוגלת להריח עליו את השמן. אני מכניסה את
האצבע לבית ההדק אבל אני לא לוחצת עליו, יכול להיות שאבא מותיר
אותו טעון, אבל אני מעדיפה לא לבדוק את זה.
אני משעינה את הרובה על הקיר באותה תנוחה שבה היה קודם ופתאום
משהו תופס את עיני. "צ'וצ'ה, מה את עושה שם?" החתולה מצאה לה
מקום לישון על הספרים שעל אחד המדפים בחדר. אני ניגשת אליה
ומניחה את ידי מתחתיה. היא מייללת בכעס ונאחזת באחד הספרים
כשאני מרימה אותה. הספר נופל על הרצפה, צ'וצ'ה שורטת אותי
בזרוע ומתחמקת מידי בזינוק לרצפה. אני מקללת אותה והיא בורחת
מחוץ לחדר..
"חתולה מחורבנת, למה היא לא מתפגרת כבר?" אני שואלת את עצמי
בכעס. אני מתכופפת ומרימה את הספר, משהו נופל מתוכו, זהו
תצלום. אני מניחה את הספר על המדף ומתיישבת על המיטה להביט
בתצלום. מדהים, זהו תצלום של ההורים שלי, הם עומדים יחדיו,
צעירים ומחויכים. בחיקה של אימי, בפנים זועפות, נמצאת אני,
גילי לא עולה בתמונה על יותר משלוש שנים.
"איזו תמונה יפה," אני חושבת לעצמי. "מעניין למה אבא אף פעם לא
הראה לי אותה." יש תדפיס על התמונה, זהו תאריך, רשום שם:
10.06.07 , יש משהו נורא מוזר בתאריך הזה, אבל אני לא מסוגלת
להחליט מה, אני מנסה להיזכר מה למדתי היום בשיעור היסטוריה,
אבל אני מתקשה להיזכר. אני הולכת לסלון ומפשפשת בתיק הלימוד עד
שעולה בידי מחברת ההיסטוריה, אני מדפדפת בה ולתדהמתי הרבה מגלה
בה את המשפט הזה שאותו רשמתי היום בשיעור על פי דברי המורה:
"תאריך סיום המלחמה ושחרור הארץ: 28.04.07"
אני מתיישבת על הספה ולא מסוגלת לקלוט את פשר הסתירה
שבתאריכים, איך צולמה התמונה שבידי חודש וחצי לאחר תום המלחמה
אם אימא נהרגה במלחמה?
אולי זו סתם טעות, אני אהיה חייבת לשאול את אבא כשהוא יחזור.

השעה שבע וחצי, אבא חוזר הביתה, הוא נורא שמח, כנראה הקבוצה
שלא ניצחה אבל אני לא שואלת כי זה לא מעניין אותי.
"אבא יש לי שאלה מאד חשובה אליך, זה קשור לשיחה שהייתה לנו
קודם," אני אומרת לו.
"כן..."אבא מתיישב לידי.
"מתי הסתיימה המלחמה?"
"אני מתפלא שאת לא יודעת, זה תאריך מאד מפורסם, עשרים ושמונה
לאפריל אלפיים ושבע."
"אההה... ידעתי, פשוט לא הייתי בטוחה." אני מישירה את מבטי
לעיניו. "אז אבא... אם אימא מתה במלחמה, איך יש לך תמונה שלה
שצולמה חודש וחצי אחרי המלחמה?" אני מנפנפת את התצלום בפניו.
אבא לוקח את התצלום בידיו, מביט בו ארוכות ופורף בבכי מר. אני
מחבקת אותו. "אבא, מה קרה, תספר לי," אני מבקשת.
"אימא שלך לא מתה במלחמה... אנחנו ניצחנו במלחמה, תכננו לעצמנו
חיים מאושרים..."
"אבא, מה אתה אומר, ששיקרת לי כל השנים?"
"לא רציתי לשקר, פשוט רציתי שתתגאי בי, רציתי שתתגאי באימא
שלך, שתחשבי שהיא מתה למען מטרה נעלה. זה היה אחרי המלחמה, היה
לנו יום נישואין, חגגנו אותו במסעדה ואני השתכרתי. בכל זאת
שכנעתי את אימא שלך שתתן לי לנהוג הביתה. במהלך הנסיעה...
איבדתי שליטה על הרכב... ו... ו... אני הרגתי אותה, לא המלחמה,
אני..."