זהו מונולוג בלי התחלה ובלי סוף.
מונולוג מהאצבעות אל המקלדת, אלייך.
אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה להגיד. אם אני רוצה להגיד.
לא אמרתי כלום כבר המון זמן. אולי לא היה לי מספיק חשוב. אולי
לא היה לי מספיק אומץ. את לא יודעת כמה אני לומדת על עצמי
בימים האלה. מנתחת את כל המערכות יחסים שלי ומתביישת.
מהיום שאנחנו לא מדברות, אני מחפשת את אחד השירים האלה,
המוכרים, להעתיק ולהדביק לך בפורום. לקוות, שאולי תביני שהוא
שלך, ועדיין לא תגיבי. תמיד תפסתי את עצמי רומנטית כזאת, חצי
קיטשית עם טונות של נתינה וגיליתי, שאין בי כלום, שאני מרחיקה
אנשים, שאני לא נפתחת, שאני לא נחמדה. אולי אפילו יותר גרועה
ממך, כי את מודה בזה ואני עוד ניסיתי להכחיש.

הלוואי שאת בסדר. ושהכל הולך לך טוב. אני דואגת לך.
בנקודה קטנה בלב שלי אני תמיד ארצה לדעת מה קורה איתך, למרות
שאת לא אוהבת.
בימים הראשונים זה היה מוזר, כי מצאתי את עצמי לא חושבת עלייך
ימים שלמים וזה היה נעים. הצלחתי לתפקד. אבל בימים האחרונים זה
כמו גידול בבטן, שהולך וגדל ועושה לי חורים בגוף. זה כמעט משתק
אותי. משתלט לי על הכל. אולי כי אין לי במה להתעסק, אז שוב
חזרתי אלייך. מעצבן. אני לא יודעת אפילו אם אני רוצה לראות
אותך, או להיות איתך, שתבואי לכאן, שאני אבוא לשם. אני משתגעת
כאן. רוצה לדעת אם את מרגישה דברים דומים, או שאולי את כבר עם
מישהי, או מתמודדת עם דברים אחרים ובכלל שוכחת מהכל.
אני מחפשת אותך.
המון.
כל הזמן.
מחכה לרגע הזה, שאני אדע. מה לעשות ואיך.
בינתיים שקט.