עומדת על הבמה. זה רק אני עכשיו. אין פה אף אחד חוץ ממני.
למדתי את התווים בעל פה. ובכל זאת לא מצליחה לנגן. למדתי את
השורות בעל פה ובכל זאת נחנקת. אבל אין פה אף אחד למה אני לא
מצליחה להגיד כלום? הוא מסתכל עלי מאחורי הקלעים, רוצה לראות
אם יש לי אומץ לעשות את זה. רוצה לראות אם יש לי אומץ לחשוף את
עצמי. אבל אין פה אף  אחד בפני מי אני אחשוף את עצמי? זה רק
אני עכשיו, למי אני אגיד את כל מה שיש לי בלב? ולמה הוא מסתכל
עלי? אני מרגישה את העניים שלו. אני רוצה להסתובב ולהגיד לו
שילך. שהוא מפריע. שזה התור שלי. שזה רק אני עכשיו. אבל אין לי
אומץ. כמו שאין לי אומץ לנגן את התווים שלמדתי, כמו שאין לי
אומץ להגיד את המילים, שיש לי על הלב.
אין פה אף אחד ובכל זאת מרגישה כאילו כל האולם הענק הזה מלא
אנשים. כאילו זה ערב הבכורה. כאילו זאת אני שנותנת הצצה קטנה
מאחורי הקלעים ולו רק בכדי לראות שהיא שם. לראות שהיא הגיעה
בכל זאת. ואני רואה אותה בקהל, מנסה שלא ללכת לאיבוד. לא רוצה
לתפוס יותר מדי תשומת לב. לא להיות המרכז. משתדלת להתעלם
ממבטים, מנסה שלא להיתקל באנשים. הנה דרכה על מישהו בטעות. "זה
בסדר" הוא אומר "זה קורה לכולם באולם הומה אדם" והיא מתנצלת
וממשיכה ללכת. והיא מתיישבת ממש קרוב לבמה כדי שהיא תוכל לראות
אותי מקרוב וכדי שאחרי ההופעה היא תוכל למצוא אותי בקלות
מאחורי הקלעים ואני עולה על הבמה והנה היא רואה אותי, והנה אני
מצליחה לנגן ומצליחה להגיד את השורות שלמדתי כל כך הרבה זמן
בעל פה. והנה היא מוחאת לי כפיים והיא צוחקת ומחייכת. ואני כל
כך אוהבת אותה ואני כל כך שמחה שהיא הגיעה בכל זאת. והנה אני
עושה את ההופעה הזאת רק בשבילה. רק בשבילך עליזה אני עושה את
ההופעה הזאת. רק בשבילך כי אני יודעת שרצית נורא ללכת למגמת
דרמה...
אבל אז הוא קורא לי מאחורי הקלעים ואני מסתובבת אליו, ואחרי זה
מסתובבת אל הקהל ואין שם אף אחד. והיא לא שם. עליזה שלי היא לא
שם. ואני מרגישה שהעיניים שלי מתחילות לדמוע אבל אני לא רוצה
שהוא יראה אותי בוכה אז אני יורדת מהבמה ומתיישבת על אחד
הכיסאות. על אותו כיסא קרוב לבמה שהיא ישבה עליו מקודם. והוא
בא אחרי אבל אני לא רוצה שהוא יבוא. אני רוצה שהוא יעזוב אותי
בשקט. כי זה ערב הבכורה ועליזה לא תהייה פה. ואני מרגישה שאני
נחנקת ואני מרגישה שאני כועסת ושאני לא יכולה להמשיך יותר.
ואני לא מבינה למה הוא מחבק אותי ולמה הוא לוחש לי באוזן ש"הכל
יהיה בסדר" כי "זה לא נכון!" אני צועקת עליו "לא! הכל לא יהיה
בסדר" אני ממשיכה בלי לשים לב מה אני אומרת "היא מתה ושום דבר
לא יהיה בסדר!!" אני אומרת לו. פעם ראשונה שאני מצליחה להגיד
שהיא מתה. דווקא לידו זאת פעם ראשונה שאני מצליחה להגיד שהיא
מתה. ואני יודעת ששום דבר לא ישנה את זה. ואני יודעת שאני
חייבת להתאפס על עצמי כי אני חייבת להעלות את ההצגה הזאת כי
עוד מעט יתחילו אנשים להיכנס לאולם ואני חייבת לעלות על הבמה.
אני חייבת לעשות את זה. בשבילה. כי אני יודעת שהיא שם מסתכלת
עלי. אז אני מוחה את הדמעות ואוספת את השברים שנשארו ממני,
לוקחת נשימה עמוקה ועולה על הבמה.
אני לבושה ומאופרת ועוד עשר דקות תתחיל ההופעה. אני לבושה
ומאופרת וזה רק בשבילה. אני לבושה ומאופרת רק לכבודה. אני
לבושה ומאופרת ואין לי אומץ לעלות על הבמה. אין לי אומץ כי אני
יודעת שהיא לא שם. ואין לי אומץ כי אני כל כך רוצה לראות אותה.
כל כך רוצה לראות אותה שזה עצוב. אבל אסור לי לבכות כי כל
האיפור ימרח. אני מסתכלת על הילדה שמשתקפת במראה ואני שונאת את
הילדה הזאת. שונאת אותה!! והנה עליזה פה איתי והנה היא מרגיעה
אותי לפני ההופעה והנה אני מסתובבת לחבק אותה אבל היא לא שם.
היא רק בראש שלי. ואני שוברת את המראה המקוללת הזאת שמשקרת לי
כל הזמן, שכל הזמן מראה לי שעליזה שלי פה איתי. אני שוברת את
המראה הזאת וכבר לא אכפת לי שכל האיפור נמרח לי. ואני שומעת את
המחיאות כפיים של הקהל וזה לא אכפת לי כי אני יודעת שהיא לא
שם. וזה לא אכפת לי שהשמלה הלבנה של אוליביה הנסיכה שאני אמורה
להיות היום מתלכלכת בדם כי אני רק רוצה לראות אותה. כבר לא
אכפת לי משום דבר. זה רק אני עכשיו. ואני רוצה לראות אותה. זהו
עליזה. אני עכשיו בדרך אלייך. אל תדאגי אהובה שלי בקרוב נהיה
ביחד...