-"שחררי מחשבות על דף! שחררי מחשבות על דף!! את כל הזמן אומרת
לי לשחרר מחשבות על דף!" צרחתי את זה.
-"נו, וזה רע?" היא שאלה בנימוס.
-"לא, אבל זה בהחלט נמאס." אני תופסת בשערי חזק כמאיימת לתלוש
אותו.
-"שמעי, זה עוזר לך, זה משחרר אותך, וככה את יכולה לחלוק את זה
עם מישהו בלי לגלות את הסוד!" היא מגלה לי כאילו לא ידעתי.
-"ואם אני לא רוצה לגלות את הסוד לאף אחד?" שאלתי בכאילו
נאיביות.
-"בשביל זה את מגלה אותו לעצמך," היא אמרה כמנצחת.
-"אבל אני לא רוצה את הסוד הזה," התחכמתי, אה הא! נראה מה יש
לה להגיד עכשיו.
-"את לא יכולה, הוא כבר חלק ממך, למה את לא רוצה אותו?" היא
הסתכלה עליי במבט מוזר.
-"כי אני רוצה לשכוח, אני שונאת את זה!" ואני על סף דמעות.
-"היי, זה די אירוני," היא צחקה קלות.
-"מה אירוני?" שאלתי, כמעט דופקת לה את הראש בקיר.
-"שעידן היה במצב כזה לפני כמה חודשים ואת מהצד השני. עכשיו את
בצד של עידן ויש לך מישהו אחר בצד שהיה שלך," היא גיחכה.
-"זה לא אירוני! זה מרגיז!" כמעט איבדתי את השפיות.
-"אולי... הממ. לא, זה לא רעיון טוב. לא רעיון טוב בכלל..."
היא הביטה מהורהרת בחלל.
-"מה?? מה לא רעיון טוב??" ניתליתי בטיפת תקווה שתעזור לי.
-"אולי כדאי, וזה רק הצעה! שתתקשרי לעידן, שיגיד לך מה לעשות,"
חיכתה ממני לתשובה.
-"לא! בחיים לא! אחרי ההשפלה הזאת? איך אפשר? לא!" כעסתי כ"כ.
-"טוב, אם את מתעקשת. תעשי את זה לבד: תבחרי בין שניהם לבד."
היא הפנתה אליי את גבה.
-"היי! אל תסתובבי לי עכשיו באמצע הדילמה! אני צריכה אותך,"
אמרתי מתחננת.
-"אני מנסה לעזור ואת כל הזמן מתעצבנת עליי, בשביל מה את מבקשת
ממני עזרה בכלל?" היא הביטה במבט שואל.
-"טוב, בואי נעשה סדר במחשבות... יש את יובל, שאנחנו כבר כמה
חודשים ביחד ואני לא יכולה לדמיין אותי בלעדיו. ויש את דימה,
שכל פעם שאני רואה אותו הבטן שלי עושה סאלטות ונראה כאילו כל
היצורים המעופפים במגדיר החרקים שם." הייתי אובדת עצות.
-"נו, נו, נו, ידעתי שזה יגיע. את לא יכולה לשמור את הרגשות
שלך סגורים לאחד. לא...!!! למה לך? תמיד אפשר למצוא מישהו
אחר מתי שיש לך את החבר הכי מושלם בעולם." היא התרגזה עליי.
-"אוף, אל תעשי לי סצינות עכשיו. את יודעת שלא התכוונתי שזה
יקרה." עכשיו תורי לחכות לתגובה שלה.
-"טיפשה, לא התכוונת? אז למה ברחת מחוץ לבית ב-2 וחצי בלילה
והיית איתו עד חמש? ולהזכיר לך מה היה?" היא שאלה רטורית.
-"לא, לא, לא, אנחנו התנשקנו במשך איזה שעתיים. אני יודעת. אני
יודעת. מה יכולתי לעשות?" חיפשתי את התשובה אצלה.
-"יכולת לא להיפגש איתו! יכולת לא להגיד לו שנדלקת עליו למשך
איזה שבועיים! יכול לא להתנשק איתו! יכולת כ"כ הרבה ולא עשית
כלום. אני יודעת כבר, את רצית את זה! את אוהבת לפגוע באנשים."
אמרה בעיניים מאשימות.
-"לא, אני לא! זה... זה יוצא לי. זה אף פעם לא בכוונה. אני..."
לא הספקתי לסיים את המשפט.
-"כן, נכון. את אף פעם לא מתכוונת לכלום. ומזר שזה מה שיוצא
לך." היא ממש הרגיזה אותי.
-"אוך, סתמי כבר!" אמרתי ושברתי את המראה.

כ"כ נמאס לי לריב עם עצמי...