הוא לא היה מושלם, אבל בשבילה הוא היה יציר האל. הוא היה מבין
הגברברים הנאים של שכבת גילו, בנות רבות הזילו עליו ריר ורצו
לתקוע בו את ציפורניהן, אבל הוא, הוא רצה אותה, ריח התמימות
שלה פיתה אותו, ואולי זה היה גופה המושך ופני הבובה שלה. היא
בטחה בו בחייה, בשבילה הוא היה הכל, כנראה שלו היא הייתה כלום,
סתם עוד כיבוש.
הם הכירו, התקרבו, וכבר כעבור מספר ימים התחיל לזמזם באוזנה את
מילות אהבתו, מילות אהבה מתקתקות שאפילו לה הביאו בחילה. אויש,
הוא היה כל כך רומנטי, שלא לדבר על שרמנטי. הוא עם גוף האתלט
והשיער הגולש. היא עלתה אליו, רק חבל שהיא לא הקשיבה לעצמה
כשחשבה שזה סתם עוד רעיון רע. הוא שזמזם ופיזם שירי ילדות בשפת
אמו, כן, הוא, רק הוא ולא אחר.
הם היו צמד חמד, ממש זוג מושלם, עד אותו היום בו הכל השתנה, עד
אותו היום שבו גזל הנבל את תמימותה. היא התפתלה, היא לא רצתה,
והוא אמר לה שזה לא כזה נורא, שדבר לא יקרה, ושהוא דבר לא
מנסה, אבל כן קרה, הכל קרה, והכל נגמר, היא כבר לא הייתה
תמימה, ואותה הוא השליך מעליו.
כפי שהוא סיפר לה, כך הוא מספר כעת עליה.
הוא כבר לא חולה, כבר איננו זקוק לה שתלבב לו לביבות, הוא גם
לעולם לא יחלה שוב, אחיו דאג לו למרפא, לשיקוי מהול בתרופת
פלאים, אמנון לעולם לא יחלה שוב, אך גם הוא לעולם לא יהיה
בריא. |