גלים מכים, בכאב ומתיקות בלתי נגמרת. בחולצה שהוא שכח מאחור
כבר כמעט והתנדף לחלוטין ריחו הממכר, הריח החזק שנותר זהו הריח
המעופש מאהבה של זוג אחר. הדמעות מציפות, לא זה לא נגמר, למרות
שחשים את המוות, נתתי לו לגעת בלבי, הבחור הראשון שנגע בלבי,
לא, הוא היה גבר, הוא הינו גבר, הצלקת שנותרה מן החום שבמגעו
עדיין לא הגלידה, נדמה כי היא לא תגליד לעולם.

הדבר הכי לא ברור הוא שהכל מתחיל בסוף, במוות, ונגמר בסוף אחר,
במוות. נראה כי הכל מתמוטט, הכל נשבר לרסיסים, הכל וכלום, נראה
כי היחיד נשאר שלם, ואלפי החתיכות שלו מפוזרות לכל עבר, כמו
אחרי איזה טבח אכזרי, פשוט נורא! זוועה!

לפני המוות - ניסיון אחרון לגרום לכך שהכל יוותר שלם, לתקן את
הכל, גם דברים שמלכתחילה לא היו בחתיכה אחת. עם כל החסרון,
נראה שהיה יכול להיות יותר גרוע, לפחות עכשיו זה מסודר, הכל
שלם, דבר איננו פגום, או שמא הכל פגום. ישנו עדיין החסרון,
החסך, זה עדיין קיים, אפילו אם הכל מושלם, ישנו החסר, אז מאין
השלמות אם קיים החסרון?!

אני מרגישה ממש רע, מעין חלחול גועלי של כאב לא ברור, בלתי
מוסבר. יש יותר מדי סיבות, ואין כלום, יש הרבה ואין בכלל, ויש
מעין רעד, אבל הוא אינו נובע מקור. אני יודעת הכל, ואינני
מבינה דבר. נגעת בלבי, אולי לא רצית, לא נתת שאגע בלבך, ואולי
פשוט לא שמתי לב שנתת, ואולי נגעתי, אבל לא הרגשתי שנגעתי.
עיניי צורבות, עורי יבש, אני מתגעגעת, איך אפשר להתגעגע למישהו
שאף פעם לא היה חסר, איך אפשר להתגעגע למישהו שעדיין שם, האם
גם אתה תיעלם כמו ריח חולצתך?