אנו עומדים בדירה הקטנה או משליכים קלטות מתות
על סבך קוצים לצד הכביש, מביטים בסליליהם השחורים
נכרכים סביב עמודי העשב הללו או מתרחקים כשהרוח
פורעת את שיער האדמה. כשהיינו ילדים דיברת
על המון דברים שיכולים להתגשם, אמרת שניקח
את העולם ביד אחת ובשנייה נכפתר את מכנסנו,
וכיבית את הנר וזרקנו חצי עוגה. תמיד ידעתי שאתה משקר
אבל תמיד האמנתי לך. ותראה אותנו עכשיו.
הדירה הקטנה היא סמטה, המובילה אל החצר האחורית
הגדולה ביותר שראית. הבדיחה הקבועה שלנו שומרת
על שפיותנו פריכת הקירות. לפעמים אני פותח דלת שלא נמצאת שם
ויוצא את עצמי בדהרה למרות פרסותי החלודות.
אני מביט בגלגל הענק וחושב אותנו שם למעלה
צוחקים על נמלי-האדם ומגרדים צבע מן המושבים.
אישה שבעה חותכת אותי בעיניה והעוברים והשבים מתכופפים
לא בפחד כי אם ללקק את הדם. אז אני חוזר לעצמי ביללה
וממהר אל המטבח להסתתר תחת סינורו של הנאון מלבין החטאים
וממרק העור.
עודנו ילדים. זוהי דרכנו לוותר על הבחירה. אנחנו ממיינים
תמונות וקולות לאלו שיביאו לנו תועלת ואלו שעבר זמנם,
במקום ליצור מראות חדשים ולהביא תועלת בעצמנו
ובונים עוד קומה במגדל הקלפים הישן. זו לולאה,
סלילים מתים בין קוץ ורוח לצד כביש שלא רוצה להגמר.
אם נמשיך לשבת כך נמצא עצמנו חורטים את שמנו באויר.
רביד היה כאן כן, מישהו יאמר, ראיתי את דמותו דוהה בחלון.
מישהו, משקיף מן הצד שזיהה את הרגע וביד אחת
לקח את העולם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.