כולם יודעים שעם עובדות קשה להתווכח. רק חבל, שגם עם שטיפות
מוח, שמתחזות לעובדות, קשה יותר. במשך שנים מחדירים בנו תורה
מעוותת, שגויה ומטעה. זה לא היה נורא כל כך, אלמלא היינו
סופרים גוויות כתוצאה מכך, יום יום.
אנחנו מדברים, כמובן, על תאונות הדרכים. בואו ואקח אתכם למסע
חשיבתי קצר, שבסופו תדעו גם אתם כמוני, שאת עקומת התאונות ניתן
להוריד בצורה חדה מטה, תוך זמן קצר מאד. הבה נתחיל לבחון את
ה"אמיתות":
א. המשטרה נלחמת בתאונות דרכים - לא נכון!
תפקיד המשטרה אינו להילחם בתאונות דרכים. תפקיד המשטרה לאכוף
את חוקי המדינה. במקרה של משטרת התנועה (מתנ"א), תפקידה לאכוף
את חוקי התנועה. למשטרה אין ידע ואין כלים להילחם בתאונות, אבל
מאחר והמשטרה היא זו שחוקרת את התאונות, היא אוספת את הנתונים
בצורה מסודרת ומקיימת מאגר מידע נגיש המאפשר לכל אחד לעשות
מחקרים מסודרים, שיאתרו גורמים חוזרים ונשנים בתאונות. לצערנו,
הציבור אינו מבין זאת וכך גם התקשורת, שחוזרת עם שאלות למשטרה
בכל פעם שאנו ניצבים לפני תאונה כואבת חדשה ומבקשת תשובות
לשווא - כי אין. המשטרה נדרשת לספק נתונים בלתי מושפעים ולעמוד
מן הצד כאשר נערכים מחקרים לסיבות לתאונות, מאחר והיא אינה
גורם אובייקטיבי לחקירה מדעית של גורמי התאונות.
ב. התאונות נגרמות בגלל מהירות נסיעה מופרזת - לא נכון!
על פי הסטטיסטיקה המסוננת והמוגבלת, שהמשטרה בעצמה מפרסמת,
מספר התאונות שנגרמות כתוצאה ממהירות נסיעה הוא 5% מסך כל
התאונות.
ג. אין כסף למלחמה בתאונות דרכים - לא נכון!
יש המון כסף, אך הוא מוצא על המטרה הלא נכונה. כסף בנושאי
תעבורה מתגלגל כמו זבל, אולם היעד שלו אינו לצמצם את התאונות,
אלא להביא עוד כסף. משרד האוצר (עם היד על ברז הכסף) יושב על
הראש של המשטרה ומכתיב לה את מדיניות משטרת התנועה. במשטרה
מתלוצצים כבר זמן רב, שהמדים של מתנ"א צריכים להיות של משרד
האוצר. ניידות של מתנ"א מסתובבות כמו ג'וקים מסוממים ברחבי
הכבישים בארץ, במטרה אחת - להביא כסף. לעצור נהגים על מהירות!
לא על אי-מתן זכות קדימה (15.5%), לא על אי שמירת רווח
( 9.3%), לא על סטיה מנתיב (8.5%), מעט מדי על אי-ציות
לתמרורים ולרמזורים(31.4% !!!) וכיו"ב. ניידות הטרף יוצאות
לצוד במקומות, בהם נמצא הכסף הרב, ורק לשם מוציאים את הציידים.
שם, בכבישים הבין עירוניים המשובחים והבטיחותיים (הכבישים
ה"סלחניים", כלשון המתכננים), המתוכננים למהירות תכן של 110
קמ"ש ויותר, עם המסלולים הכפולים וחומת הפרדה מבטון - במקום בו
יש פחות תאונות, אך לעומת זאת יש המון משטרה. עוד הרבה הרבה
מיליונים נשפכים שם בכבישים היפים והמטופחים, גם זה על פי
תוכניות גרנדיוזיות של משרד האוצר. מתקינים שם מצלמות
משוכללות. כל שלושה קילומטר מצלמה. מצלמות מביאות הרבה כסף ללא
מגע יד אדם. לפני מספר שבועות התקינו מצלמות בכביש מס. 6.
שמעתם טוב?, כן דווקא שם. אני יודע, שלא מזמן קרו שם שתי
תאונות מזעזעות, שמקלקלות לי את הטיעונים. אבל רבותיי, אין שום
קלקולים. סטטיסטיקה של תאונות יש לבדוק על פני תקופה. מספר
התאונות הכולל שם, יחד עם שתי התאונות המזעזעות, בסטטיסטיקה
שואפת לאפס.
ד. הגורם האנושי אשם - לא נכון!
מר ישראלי יצא מביתו לעבודה ונסע במהירות המירבית המותרת, נתקל
במהמורה בכביש - שלא תוקנה בתואנת חוסר תקציב - עף למסלול
הנגדי, חזר ופגע ברכב שבא מולו. חוקר המשטרה לא יניד עפעף
וירשום מיד - הגורם האנושי בכבישים הבינעירוניים - במקום בו
נפוצות הניידות של מתנ"א - יש, כידוע, חומת הפרדה. שם מר
ישראלי יכול להתרסק רק אל החומה. דרך אגב, במשטרה לא מכירים
בגורם, שנקרא "אי-תקינות הדרך". על פי הסטטיסטיקות שלהם לשנת
2002, קרו רק 0.2% תאונות בגלל אי-תקינות הדרך. אם זה לא היה
עצוב, זה היה מעלה חיוך.
(בכלל, מי שזוכר את פסטיבל ערד ב 1995 בו נדרסו 3 נערים למוות
ורבים נפצעו, ודאי שמע את הפוליטיקאים אומרים, שהיו בקהל מספר
חוליגנים שדחפו את האחרים וכך יצרו תגובת שרשרת.
נכון? - לא נכון. מה שפעל בפסטיבל ערד היה חוקי הפיסיקה. כאשר
מדובר במסות של בני אדם, יש לבדוק את הנחשולים עם אותם חוקים
פיסיקלים כאילו היו זרמי מים. הגאונים המתכננים (כנראה שארי
משפחה של מתכנני גשר המכביה) העמידו את האנשים מול השערים
בשורות ישרות במקום בזיג-זג וכך נוצר לחץ נוראי של האחרונים על
הראשונים. לו היו מתקינים את מובילי התורים בזיג-זג, הלחץ היה
נשבר בפניות).
ונניח, שמר ישראלי שובב ואוהב לנסוע מהר. למה לא נלכוד שתי
ציפורים במכה אחת? הבה נאפשר לו לנוע במהירות גבוהה בכבישים
מסודרים כמו כביש מספר 6. הרי אם המהירות המותרת תהיה שם
140קמ"ש, כל עברייני התנועה הפתולוגיים יסעו דרכו ואז הם
יפסיקו (לכאורה) לגרום תאונות בכבישים המצ'וקמקים.
ה. התשתיות בסדר גמור, זה שוב הגורם האנושי - לא נכון!
מה קורה בצומת אייל בכניסה לכפר סבא? למה דווקא שם משתולל
הגורם האנושי צמא דם וחסר רסן וגורם לתאונות נוראות כמעט כל
שבוע? למה דווקא שם נגמר לנהג המסלול והוא מתעופף למסלול הנגדי
ויוצר תאונת שרשרת? ומה קורה בכבישי הגליל בצומת סאסא ובצומת
המוביל? רבותיי, עובדים עליכם בעיניים. אם ניקח סיכות אדומות
ונתקע אותם במפה בכל מקום, שקורה תאונה, וניקח גם סיכות כחולות
ונתקע אותם בכל מקום, שבו נמצאות ניידות מתנ"א, נגלה דבר
מדהים. שני משטחים צבעוניים נפרדים לחלוטין. משטח כחול - שבו
נוהגות לנוע ניידות המשטרה של משרד האוצר בציד עברייני מהירות,
ומשטח אדום - שבו נהרגים אנשים, וששוטרים נזהרים לא לעבור בו.
אפשר להיעזר במדעני הטכניון, אבל גם בלעדיהם ניתן להוכיח הכל
אדום על גבי כחול. יש פשוט להזין רק נתון אחד מכל תיק מתיקי
התאונות למחשב. רק נתון אחד - "מקום התאונה". מורי ורבותיי,
בכבישים בין עירוניים מסודרים, עם שניים ושלושה מסלולים בכל צד
וחומת הפרדה מבטון - כמעט אין תאונות. כביש אדום כדם כמו כביש
באר שבע-קרית מלאכי, שידע אסונות תעבורה רבים, לא מספק
לסטטיסטיקת התאונות "סחורת דמים". מרגע שהושלמו המסלולים וקיר
ההפרדה, התכופפה מטה עקומת ההרג. עוד קלקול סטטיסטי - לפני
כשבוע נהרגו שני צעירים באזור תל שוקת, בזמן שעשו תחרות עם
מכוניותיהם. גורם אנושי? - כן, אבל המשטרה הרי אינה פוקדת
כבישים נידחים כאלה. המשטרה הולכת על בטוח, לכביש קסטינה-באר
שבע. ממש צווארון לבן ושרוולים צחורים.
לסיכום:
כל פעם שקורה תאונת דרכים נוראה, פורץ ויכוח ציבורי לא מושכל
ולא מעמיק, שבעקבותיו נזעקים חברי הכנסת לכסות את עיניי הציבור
בחוקים משונים, כגון אלה שמחייבים נהגים צעירים לנסוע עם מלווה
עוד חודש ומוזרמים עוד תקציבים לרכישת ניידות ולגיוס שוטרים
למתנ"א. זה לא יעזור.
להלן אגלה לכם את השיטה שלי להביא שמחה לישראל. יש לנו יכולת
להוריד מיידית בצורה חדה את רף התאונות הסטטיסטי. לדעתי, תוך
חצי שנה. הפתרון הוא הקמת גוף קטנטן בתקציב מינימלי, במשרד ראש
הממשלה, כפוף ישירות לראש הממשלה, שתפקידיו יהיו:
א. לדאוג לחקיקה, שתגדיל את המהירות המותרת בכביש מספר 6,
ובעוד כמה כבישים משופרים ובטיחותיים, עד 120 קמ"ש. בצורה כזו,
נעביר את כל העבריינים לכבישים הבטוחים ונשחרר את הכבישים
המסוכנים. מנגד, אפשר להחמיר את העונשים על מי שמשתולל בכבישים
הבלתי בטוחים.
ב. להסיר מייד את כל המצלמות, שמפוזרות בכבישים הבטוחים,
ולמכור אותן למדינה פראיירית אחרת, שרוצה לעלוק דמים (תרתי
משמע) מתושביה. את התמורה מן המכירה יש להשקיע מיד בשיפור
תשתית הכבישים הגרועים.
ג. לאסוף נתונים סטטיסטיים בצורה מדעית מכל תיק התאונה ולהקפיד
לציין את מיקום התאונה (פיסיקה, זוכרים?). בעקבות הסטטיסטיקה
לעשות כתמים אדומים על המפה שעל קיר הלשכה בכל המקומות, ששם יש
תאונות חוזרות ונשנות.
ד. לעשות מחקר מדעי מסודר (עם מדענים, ולא עם חברי כנסת
ופוליטיקאים), מה הן הסיבות שדווקא במקום מסוים יש תאונות
חוזרות ונשנות (יש כבר מחקרים כאלה, פנו אל ד"ר משה בקר
מהטכניון וקבלו את ממצאיו).
ה. להעביר מייד את כל ניידות מתנ"א מהאזורים הכחולים לאזורים
האדומים, כדי שיקיימו נוכחות מרתיעה על הכבישים המסוכנים. תנו
לשוטרים לכופף את העקומה באכיפת החוקים על אי-ציות לרמזורים
ותמרורים ועל אי-מתן זכות קדימה. יש שם הרבה עבודה (46.9% -
המון!), להקפיד ששום ניידת לא תחרוג מגבולות הכתמים האדומים
(כאמור בסעיף ג' למעלה). אם יגלו, שיש יותר מדי ניידות
ושוטרים, אפשר להעבירם למשימות שיטור אחרות, ולא - לפטר מיד.
את זה ביבי דוקא יאהב.
ו. להפסיק לדבר על "הגורם האנושי", האשם תמיד, ולהתחיל להשקיע
בתשתיות לפי סדר דחיפות, שייקבע על ידי המדענים, שקבעו את
הסיבות לקיום מקומות מסוכנים (כאמור בד'). אם נגיע לאוטופיה,
דהיינו כל הכבישים יהיו מושקעים ומוגדרים ככבישים בטיחותיים,
ניתן יהיה לסגור את שארית מתנ"א ולהשאיר נוכחות סמלית (כמו
שמורת החולה). גם זה מתאים למדיניות של ביבי.
ז. אם יתברר, שצדקתי, ותוך חצי שנה אכן עקומת התאונות יורדת,
יש להתחיל לחפש את האנשים, שבעזות מצח וחוצפה הקימו את מתנ"א,
שילמו ליועצים, שהתיישרו על פי מדיניות מוכתבת והזמינו את
פרוייקט המצלמות. את האנשים האלה יש להעמיד לדין באשמת ביזבוז
רשלני של דם אזרחינו היקר.
ח. ליישם את מה שמשרד האוצר דורש מהאחרים. להפוך את כל נושא
התעבורה - רכב וכבישים ודלק -לחשבון סגור. להשתמש בכל הכסף,
שמגיע ממיסים על מכוניות חדשות, להשקעה בכבישים. לתכנן את
הכבישים לפי דוחו"ת מומחים, אותם מומחים שמצביעים כיום על
פיגור של 15-20 שנה בפיתוח תשתיות יחסית למספר כלי הרכב על
הכבישים. מי שלא עושה זאת, נותן יד להרג המשתולל בכבישים
והכובע בוער על ראשו.
"פושעי הגורם האנושי - לדין!"
13/7/04
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.