האוטובוס נוסע והדמעות מסתתרות מאחורי מסך כהה של משקפיים
שקניתי עם אבא באיזה יום שבו נסענו, לפני הפסיכולוג. ואני בוכה
לך. האוטובוס עוצר, הנוסעים עולים אחד אחד וחייל מתבונן בי
במין עצב, כאילו אומר לי שהוא מבין מה שעובר עליי, בוהה בכריכת
הספר האדומה שבידי, מנסה לקרוא את כותרתה, בזמן שאני יושבת
ובוכה לך.
השן שלי שוב מציקה לי וכבר כמה חודשים שלא ביקרתי אצל הרופא
בשביל שיבדוק אותה. כשהייתי הרבה יותר קטנה, רציתי שירכיב לי
גשר של מתכת על השיניים, בשביל שיהיו יפות וחלקות וישרות, כמו
של אחותי הגדולה. תמיד כשהיא נטלה ליד תפוח גדול וירוק ונגסה
בו את שיניה קינאתי בה כל כך. עדיין מקנאה. ואני בוכה לך. אני
יושבת במושב הקר, מתבוננת פעם במילים המרקדות על פני העמוד הכה
לבן, ופעם בחלון, מנסה לייבש בשמש הלוהטת את הדמעות האלה
שמתנקזות לי בזווית העין. ואני מספרת לך את כל מה שפגע בי,
ובוכה לך. מספרת לך על המילים שחדרו בי כמו אלפי קוצים קטנים
ובוכה, על המבטים שנשלחו בזעם בלתי מרוסן ובוכה, על כל אותן
שתיקות שנאמרו וחיבוקים שלא חיבקנו, ובוכה לך. על זה שאתה לא
יושב כאן לידי, ובוכה כל כך הרבה. והחייל יורד. ואני בוכה.