יום חמישי. תל אביב.
שני יושבת על הבר. שותה מידורי סאוור.
זה נראה לה כאילו כל הגברים בבר מסתכלים עליה.
הנה ערס אחד ניגש אליה.
"את פה לבד?" שאל אותה.
"כן, וטוב לי ככה." ענתה לו בלי להרים את העיניים מהמשקה.
"אז אפשר להצטרף אליך?" שאל הערס בלי להבין את הרמז העבה.
"מצטערת" נאנחה שני, "לא".
"יאללה יאללה, מי בכלל רצה להכיר אותך יא מכוערת". סינן ספק
לעצמו ספק לשני והלך חזרה לשבת עם חברים שלו.
"אוף, הערסים אלה." חשבה שני והזמינה עוד סיבוב של משקאות.
ואחריו עוד אחד.

בסוף הערב היא הלכה הביתה עם הברמן.

"תשמעי מותק", אמר רן לדקלה, "אני מצטער, אבל אני לא יכול לתת
לך את מה שאת מבקשת ממני. יצאתי ממש לא מזמן מקשר רציני, ואני
עדיין קשור אליה. זה לא יהיה הוגן כלפייך."
"טוב... חבל." ענתה לו דקלה קצת עצובה, היא כבר כמעט התחילה
להתאהב בו.
טיפשה שכמותה. חשבה לעצמה.
"דווקא חשבתי שיכול להיות משהו טוב ביננו". ניסתה ניסיון
אחרון.
"מצטער." ענה לה רן וניתק את הטלפון.

עוד אחת שלא ייצא ממנה כלום. מילמל לעצמו רן ולגם את הסוף של
הבירה בשלוק אחד גדול.

שבוע אחר כך. הפלאפון של רן מראה לו שמצפה לו הודעה חדשה אחת.

"היי מאמי מה קורה, זאת לירון.
למה אתה לא בקשר? אני מתגעגעת.
דבר איתי."

"מה מתגעגעת?!" צעק רן ונבהל מעוצמת הצעקה שלו.
"מה מתגעגעת?!" חזר שוב בלחש לעצמו. אני בקושי מכיר אותה.
היתי איתה יום שישי אחד במסיבה וזהו. מה היא כבר נקשרת אליי?

"היי לירון, מצטער שלא היתי בקשר.
היה לי שבוע עמוס, עבודה לימודים וכאלה"

רן מחכה לתשובה. אחרי 5 דקות הפלאפון מצפצף בדיוק שרן הלך
להשתין.
איך זה תמיד קורה. חוק מרפי.
שעה אני מחכה שהיא תחזיר הודעה, בדיוק שאני משתין זה קורה.
התפלסף לעצמו קצת רן והוריד את המים.

-"אה, לא נורא חמוד. טוב אז מתי אני רואה אותך?"

-"מתי תיהי בבית? את בצבא לא?"

-"כן, יום חמישי. סבבה?"

-"סבבה, נדבר."

"אוף."
נאנח רן בקול והדליק לעצמו סיגריה. "מה עכשיו הלירון הזאת.
מה שבטוח, אני יכול לזיין אותה.
לא. אין לי כוח לזה. היא גם תיקשר אליי ואני לא יוכל להוריד
אותה ממני."
לרגע נזכר רן בדמותה של לירון.
"איזה שיכור היתי באותו ערב. יא אללה. היא בטח סתם.
טוב. נראה. נזרום."

"אני רוצה משהו רציני", הירהר לעצמו רן ופתח לעצמו עוד בקבוק
בירה.
"מה, אין בנות נורמליות, שנראות טוב, חמודות, מצחיקות, עם
אוטו, שגרות קרוב, עם אופי טוב, ואבא עשיר?
אולי יש לי קצת יותר מידי דרישות.", גיחך לעצמו רן.

בוקר יום שישי.
שני פותחת את העיניים לבוקר של כאב ראש מאלכוהול.
היא מסתכלת במאוורר התקרה ומנסה להזכר במשהו מאתמול.
דבר ראשון היא שמה לב שהיא לא בדירה שלה.
דבר שני היא שמה לב שהיא ערומה לגמרי.
דבר שלישי היא מגלה לידה גבר זר. בעצם הוא לא זר. זה הברמן
מאתמול.
רק שהיא שכחה איך קוראים לו. קובי משהו. או רוני. משהו
בסגנון.
טוב לא חשוב עכשיו. עכשיו חשוב להגיע הביתה. ואיפה האוטו שלה
בכלל?
ואיפה היא?
שני ממהרת להתלבש. היא נכנסת למטבח הקטן של רוני, או קובי, או
אודי,
לא משנה, ומכינה לעצמה כוס קפה חזק ומשהו לאכול
בשביל להוריד את ההנגאובר.
אחר כך היא מתחמקת בזריזות מהדירה בלי להעיר את מה שמו,
ומנסה להבין איפה היא.
"הממ... אני בהרצליה." הבינה לפי השלטי רחוב. "איך אני חוזרת
עכשיו הביתה?"
אוטובוס עצר לידה כאילו בהזמנה.
"אתה מגיע לתחנה מרכזית?" שאלה את הנהג בעין חצי עצומה מהשמש.
"כן, תעלי" ענה הנהג ונעץ מבט ארוך בשני כשזאת שילמה לו.
"שיט, אני לבושה כמו זונה" נזכרה פתאום שני שהיא עדיין עם
הבגדים של הערב הקודם.
היא התיישבה ליד זקנה עם שקיות, עצמה עיניים והרהרה לעצמה.
"מה בסך הכל ביקשתי, בחור הגון, שנראה טוב, חמוד, מצחיק, עם
אוטו, שגר קרוב, עם אופי טוב ועבודה טובה?
תמיד נופלים עליי כל הערסים הדביקים האלה,
או כל מיני טמבלים שאני לא זוכרת איך קוראים להם בבוקר שאחרי.
אולי יש לי יותר מידי דרישות...?" חשבה לעצמה שני בעצב.

שני ירדה בתחנה מרכזית של הרצליה וחיכתה לאוטובוס שייקח אותה
לתל אביב.
אחרי 5 דקות הגיע אוטובוס מאסף מנתניה שהיה די מלא, אבל לשני
לא היה כוח לחכות וכל מה שהיא רצתה זה להגיע הביתה
ולהכנס למקלחת חמה שתשטוף ממנה את זכרונות האתמול.
היא עלתה לאוטובוס ושוב הרגישה שמבטי כולם נעוצים בה,
לבושה כמו זונה, כבר אמרנו.
היא השפילה את המבט והלכה מהר לסוף האוטובוס והתיישבה ליד בחור
אחד.
הוא כמובן גם הסתכל עליה, אבל דווקא משום מה לא בדרך הרעבתנית
שכל שאר הגברים הסתכלו עליה, אלא קצת אחרת, בדרך מבינה יותר,
אולי אפילו קצת רחמנית.
היא ראתה שהוא מסתכל, אבל לא ראתה איך הוא מסתכל, ובעצבים
שנשארו לה מהכעס שהיה לה כלפי עצמה היא שאלה אותו על מה לעזאזל
הוא מסתכל.
הוא ענה לה שהוא לא התכוון לנעוץ מבטים, ושסליחה, אבל היא
נראית לו קצת עצובה. והוא באמת לא מתכוון לחטט.
שני קצת התעצבנה באמת שהוא מחטט, אבל אין דבר שהיא יותר צריכה
עכשיו מאוזן קשבת.
אז היא סיפרה לו. הכל. כמעט הכל זאת אומרת.
מה שקרה לה בערב הקודם,
ובערבים אחרים. ושכל מה שהיא רוצה זה אי קטן של שקט ושפיות.
ואז היא שמה לב שיש לו עיניים יפות, ירוקות כאלה, והוא נראה
טוב.
קוראים לו רן, הוא אמר לה.
ואז הוא שאל את שני אם היא רוצה להפגש איתו לכוס קפה, אולי
היום בערב.
היא חייכה אליו ואמרה שירשום את המספר טלפון שלה ושהם יקבעו
משהו.
שניהם ירדו מהאוטובוס בתחנה מרכזית, והתחבקו חיבוק גדול של
אופטימיות למשהו טוב.
רן נסע לכיוון שנקין לפגוש את אחותו, ושני נסעה לכיוון הבר
שהיא ישבה בו אתמול בשביל לקחת את האוטו שלה.
שניהם חייכו כל הדרך.

בערב רן התקשר.
"היי שני, זה רן, מה קורה?"
"היי חמוד, אני בסדר, ואיתך?"
"אחלה. אז מה, מרגישה יותר טוב?"
"כן... ישנתי עכשיו איזה 4 שעות ואני כמו נמרה"...
מפה לשם השיחה התגלגלה ורן ושני דיברו שעתיים על כל נושא
שבעולם והם גילו שיש
להם המון במשותף, שניהם באותו גיל, 22,
שניהם הולכים שנה הבאה ללמוד את אותו נושא
רק שרן הולך ללמוד במכללת רעננה ושני באוניברסיטת תל אביב,
ושניהם אוהבים את אותה מוזיקה, אותם סרטים, אותו אוכל,
הם אפילו גילו שיש להם מכרים משותפים.
הם קבעו להפגש. היום בערב. פאב בהרצליה פיתוח.

רן מגיע ראשון ומתיישב על הבר ומזמין לעצמו חצי קרלסברג מהחבית
בשביל לשרוף את הזמן,
כי שני בטוח תאחר איזה איחור אופנתי של כוסית, הוא חשב לעצמו.
אבל שני דווקא הגיעה שניה אחרי שהוא חשב לעצמו את המחשבה הזאת,
לבושה בשמלה צמודה ומחמיאה, עם שיער פזור
וריח מטריף שיש רק לבחורות כמוה.
רן קם ונתן לשני חיבוק ונשיקה בלחי והיא מצידה חיבקה אותו חזרה
ושניהם התיישבו על הבר.
שני הזמינה מידורי סאוור, שזה המשקה הקבוע שלה והם התחילו
לשוחח.
השיחה זרמה, הכימיה היתה באויר, הקליק נשמע, הניצוץ נצץ ושאר
קלישאות.
הם התקרבו זה לזו, שניהם עם עיניים קצת שיכורות, והתנשקו נשיקה
ארוכה ומלאת חשק.
כמה ששני רצתה את רן, בחיים היא לא הרגישה ככה.
אבל בינה לבין עצמה שני החליטה שהפעם היא לא ממהרת להזמין את
רן לביתה, הפעם זה רציני.
(כי את הבחורים הרציניים צריך לענות, ככה זה הולך אצל הבנות.)
לבסוף הם נפרדו שוב בנשיקה ממושכת וקבעו לדבר ולהפגש שוב מחר
או מחרתיים.
כל הדרך הביתה בכביש החוף שני הרגישה פרפרים בבטן.
היא לא הרגישה ככה מאז שהיתה בת 16
והיתה מאוהבת בחתיך ההוא של השכבה שלא שם עליה,
ומאז בערך היא מקפידה לא להתאהב יותר מידי,
כי אהבה רק שורפת בסופו של דבר, ככה היא חשבה לעצמה עד לפני
כמה שעות כשהיא נפגשה עם רן.
יכול להיות שאני מתאהבת בו? חשבה לעצמה שני כשנכנסה למיטה
בבית.

שני שלחה לרן הודעת SMS:

"לילה טוב מתוק שלי, אני כבר מתגעגעת... :)"

רן כבר הגיע הביתה וקרא את ההודעה.
"אוף... רק לא עוד אחת שכבר התאהבה בי..." אמר לעצמו רן בלחש.
"מה אני ירשום לה, בשביל לא לפגוע?" הרהר לעצמו.

רן כתב:

"לילה טוב..."

קצר וקולע. גיחך לעצמו ונרדם.

בוקר. צילצול הפלאפון של רן.
"שני תל-אביב" היה כתוב על הצג של הפלאפון.

"הלו?" ענה רן בעייפות.
"רן! מה קורה מותק? הערתי אותך?" מהצד השני קולה של שני נשמע
עליז.
"לא... כבר הייתי ער. מה קורה?"
"סתם. משעמם לי. רוצה ללכת איתי לים?"
"לא... איזה ים, יש לי עבודה תיכף. רגע, מה השעה?", התחמק רן.
"עשר וחצי..." ענתה שני.
"שיט... אני צריך להתארגן. אני ידבר איתך אחר כך, טוב?"
"טוב חמוד, תתקשר אליי."
"ביי."
רן ניתק. הוא בכלל לא עובד היום. הוא הסתובב לצד שני ונרדם.
בינתיים השעות חולפות והגיע הערב.
רן הספיק להתעורר וללכת לחברים ולקניון ולשאר עיסוקים
ושכח לטלפן לשני, או שלא שכח וסתם לא התחשק לו.

ב9 בערב הפלאפון של רן צילצל. "שני תל-אביב".
רן חשב כמה שניות אם לענות או לא, בסוף ענה.
"הלו?" שאל בקול עייף.
"רן, מה קורה?"
"אני טוב, מה איתך?"
"טוב... לאן נעלמת לי היום?" שני עשתה קול עצוב.
"סתם... היתי קרוע אחרי העבודה ולא היה לי כוח לזוז."
"טוב לא נורא, אז רואים אותך היום? רוצה שאני יבוא אליך
לנתניה?"
"הממ... אני לא יודע שני, אני צריך לקום מוקדם מחר, ואני עייף
נורא."
"אתה בטוח? נשב נשתה משהו, לא עד מאוחר..." ניסתה שוב.
"לא לא... מצטער מותק, אולי יום אחר, נדבר כבר טוב?"
"טוב... ביי"
"ביי"

חלפו יומיים, רן לא צילצל לשני. שני ניסתה פעמיים או שלוש
לצלצל לרן והוא לא ענה לה.
הוא גם לא חזר אליה.
בסוף הוא ענה לה, כמעט אחרי שבוע שהם לא דיברו.
"רן, מה קורה? למה אתה מתחמק ממני?"
"לא מתחמק... אני מה זה מצטער, אבל השבוע שלי היה מטורף ולא
היה לי זמן לחיות. מה אני יכול לעשות?"
"אתה בטוח רן? יש משהו שאתה לא מספר לי?" שאלה שני בזהירות.
"מה אני לא מספר לך? סתם הרבה עבודה. לא ביג דיל. יודעת מה?
בואי ניפגש היום."
"באמת?" ההתלהבות חזרה לקול של שני. "מתי, איפה?"
"מכירה את ה"סטולי" בקינג ג'ורג'?
"בטח מכירה, מתי?"
"נגיד בסביבות 10, סבבה?"
"אוקיי מתוק, אז נתראה. ביי"
"ביי."

תל אביב. 10 בלילה. פאב ה"סטולי".
שני מגיעה עם שמלה סקסית ועקבים גבוהים.
היא מתיישבת על הבר ומזמינה, כרגיל, מידורי סאוור.
היא מחכה לרן. הוא אמר שהוא יגיע.
עוברת חצי שעה, רן לא מגיע. היא מתקשרת אליו, אולי הוא נתקע
בפקק או משהו.
"שלום, הגעתם לפלאפון של רן..." עונה המשיבון. שני מנתקת.
היא מזמינה עוד משקה.
עוברת שעה, רן לא מגיע.
נגיעה קלה בכתף של שני מעוררת אותה. היא מסתובבת במהירות, אולי
זה רן.
"היי חמודה, את פה לבד?" שואל אותה ערס נמוך עם קוצים
מחומצנים.
שני נאנחת. "כן, ולא, אני לא רוצה שתשב לידי או שתדבר איתי, או
שתסתכל עליי, טוב?!"
"בואנה, מה הלחץ שלך את, לא רוצה לא צריך."
אמר הערס וחזר לשבת עם החברים שלו תוך כדי סינון קללות .

שני נאנחת ומזמינה עוד סיבוב משקאות. ועוד אחד.

בסוף הערב היא הלכה הביתה עם הברמן.