שלום,

את אינך מכירה אותי. סביר להניח שמעולם לא ראית אותי. אם כך,
את בוודאי שואלת את עצמך למה שלחתי לך מכתב. ההסבר הוא פשוט.
רציתי לומר לך עד כמה אני שונא אותך.

הו, כן. כל כך שונא, שאני מוצא את עצמי מתקשה להתרכז בכתיבה.
נדמה כאילו הלב שלי ממהר לאנשהו; הוא דופק ודופק בצורה מפחידה,
בלתי ניתנת לשליטה. כל שריר בגופי מתוח. הורידים על מצחי
בולטים מתסכול. אני שונא אותך. אני שונא את העובדה שאישה כמוך
קיימת בעולם, ועד עכשיו לא הכירה אותי.  אז מה דעתך? אולי
ניפגש?

את בוודאי מופתעת עתה. ייתכן שאת חושבת שאני משוגע. ייתכן שאת
רוצה לזרוק את המכתב לפח. את רשאית לעשות ככל העולה על רוחך.
אבל אני טוען שקריאת המכתב עד סופו לא תוכל להזיק לך. ההודעה
לא תתפוצץ אחר קריאתה, זאת אני מבטיח לך.

אז מה את אומרת? התסכימי להיפגש איתי? האם יתאפשר לי אי פעם
לפגוש אותך פנים אל פנים? להכירך טוב יותר? ייתכן שכך אצליח
להפיג את מעטה הכעס שאופף את תוככי נשמתי.

שנאתי אותך מהרגע שראיתיך. הפעם הראשונה הייתה בספרייה
העירונית. או באמצע הרחוב, או באולם הקונצרטים. את תבחרי.
שיערך הטלטל על צווארך בגלים ושפתייך היו משוחות באדום עז. או
אולי בסגול כהה. גם ורוד עדין יתקבל. החלטה שלך.

בפעם השנייה זה כבר היה זעם עצום. לא יכולתי להסיר את מבטי
ממך. שוחחת עם הספר, או שמא היתה זו שכנה שלך? או אולי אחיך?
ולפתע צחקת. צחוקך המתגלגל נישא למרחקים, וכל כך התעצבנתי
כשקלטתי אותו באזניי.

היו עוד כמה פעמים כאלה. כעת, אני ממש לא סובל אותך. אלוהים,
אם היית יודעת כמה שאני שונא אותך.

כמה שאני שונא לאהוב אותך.


מכתב זה נשלח ל - 1461 רווקות ישראליות באופן אקראי לחלוטין
ע"י מחברו. 2588 ענו. מתוכן נבחרה אחת שלמדה עד כמה שנאה יכולה
להיות נעימה לפעמים.