מחזה. תפאורה. התאורה מחשיכה והמשחק מתחיל. היא בוהה בו,
מרותקת לשפת גופו, הגוף שלה רוטט בכל רגע שהוא מבצע תנועה.
הראש שלה שקוע בתדהמה מגודל הכאב החבוי בו, והוא - הוא מחייך,
כל תנועה מקדיש לה, ומתחת לכל תנועה שלו מסתתר בכי עמוק כי הוא
יודע - היא לא שלו. והיא - היא בוהה בו בשתיקה, גופה רועד
מהמחשבה על מגע גופו, אך היא יודעת - הוא לא שלה. והתפאורה
חודרת למעמקי ליבם, מוסיקה שקטה מתנגנת ברקע. והוא, הוא רוקד
לה, רק בשבילה. והיא עוקבת אחרי צלו, ריקודו מורגש בכל חלקי
גופה, סערה גדולה משתוללת על הבמה אבל לו לא אכפת, עיניו
תקועות, נעוצות בעיניה. ופתאום הוא נופל אל הקרקע, נחבט. והיא,
שוחה בדמעות המכסות את עיניה הקטנות. והוא שוכב שם לא נע, והיא
רצתה לקום אליו, לעזור לו לקום, אך רגליה היו כמו תקועות בקרקע
ואין בה כוח להלחם ברגליה הקטנות, אך הלב - הלב מושך אותה לשם.
והוא לפתע קם, מתרומם, היא הייתה בטוחה שהוא בא אליה, שהוא
חוזר אל זרועותיה. אך הוא בהה בחלל השחור שבחדר, כולם בהו בו,
נשבו בקסמיו. אך הוא הסתובב, הלך מעבר למסך השחור, ונעלם.
והיא, היא שכחה שזאת רק הצגה, משחק אחד גדול, הוא חזר למציאות.
והיא, היא עדיין יושבת קפואה בחשכה מחכה שהמשחק ימשיך...