הוא היה בן 17, גם היא. הוא היה מאוד מבטיח בתחום ההתאבקות,
אולי המבטיח ביותר בעיירה שלו.
היא, לא איכפת לה מכלום, חיה את החיים בקלילות, בדיוק עברה
לגור בעיירה שלו.
הם הכירו בבית הספר, שנים באותה כיתה- י"א. הם כל כך לא התאימו
ואולי בגלל זה הם כל כך נמשכו אחד לשני, כמו שני מגנטים.

"אתה שוקל 57, כדי להיכנס לתחרות צריך לשקול 55 ויש לך עוד בסך
הכול יומיים להוריד 2 קילו... זה לא יהיה קל"
"אל תדאג, אבא. אני יכול לעשות את זה"
"טוב, בוא אני אקח אותך לאדי. הוא כבר יאמן אותך ויעזור לך
להוריד את המשקל"

"אדי, תקשיב. הוא צריך להוריד 2 קילו עד יום חמישי, אתה
מבין?"
"אין בעיה... אתה יכול ללכת, תחזור בערב"
"טוב, בן, עכשיו אתה מתחיל לרוץ עד לעץ ההוא ולחזור 15 פעמים"
הוא עשה את זה. לאחר מכן הוא היה צריך להרים את המשקולות עוד
15 סטים, לאחר מכן לרוץ עם תיק גב מלא באבנים בערך 14
קילומטר.
כבר החשיך, אבא שלו צריך לחזור ולקחת אותו כל רגע... הנה הוא.
"נו, אז מה? הספקתם משהו?"
"נו, מה אמרתי לך. הוא הוריד את כל ה2 קילו ביום אחד!"
"יפה מאוד, בן. תודה לך, אדי."
"אבל שלא תחשוב, קשה מאוד לא לעלות במשקל, אפילו גרם אחד, ביום
שלם"
"אין בעיה, הוא ישמור. בוא, בן. נלך לבית. אתה צריך לנוח"

יום למחרת, בית ספר. הנה ג'ני.
"היי, בן. אתה לא נראה טוב"
"שלום גם לך!"
"לא, ברצינות. אתה לא נראה טוב. אכלת משהו היום בכלל?"
"אה... אממ... את האמת... אה..."
"אתה שוב לא אכלת? אסור לך לעשות את זה! אני לא מרשה לך!"
"את לא יכולה לא להרשות לי... מה את, אמא שלי?!"
"זה לא מצחיק! אתה יכול לפגוע בעצמך! זה מסוכן, אני דואגת
לך."
"טוב, טוב..."
"טוב, תקשיב. יש היום מסיבת בירה... יהיה אחלה"
"אני לא יכול לבוא, יש לי מחר תחרות. אני צריך לנוח, ואם יראו
אותי שותה או משהו- יעיפו אותי מהקבוצה"
"אוו... בן! אתה בטוח, שאתה רוצה אותי בכלל?!"
"למה את מתכוונת, כשאת אומרת את זה?! בטח שאני רוצה אותך! אני
אוהב אותך!"
"אתה לא מראה את זה, אתה יודע... אתה בכלל לא מתייחס אליי, זה
כל הזמן ההיאבקות הזאת!"

כבר ערב. בן יורד לאכול משהו. הוא יודע, שאסור לו. אבל הוא
חייב, הוא גווע ברעב.
הוא מוציא עוגה וספל חלב מהמקרר. פתאום הוא רואה טיפות של דם
על העוגה, זה מהאף שלו.
הוא מרגיש סחרחורת, ולפתע הוא נופל.

"הוא התעלף, יש פגיעה בכבד. הילד מרעיב את עצמו. זה ממש מסוכן.
הוא כנראה התייבש. זה ממש מסוכן. אסור לו לעשות דברים כאלה...
והנה משהו שמצאנו אצלו בכיס"
"מה זה, דוקטור?"
"זה כדורים לשלשול. הוא לוקח אותם כדי להוריד במשקל, אבל כשאין
שום מזון בקיבה- זה יכול לפגוע בפנים של הקיבה."
"בן, אתה לא יכול לעשות דבר כזה! כדי לרדת במשקל אתה צריך
להתאמן, אין פה קיצורי דרך!
אם אתה לא יכול בלי רמאויות, אז תאלץ לפרוש! אין פה שום קיצורי
דרך"

"בן, תקשיב שנייה. זאת ג'ני, היא עברה תאונה היום. כנראה שהיא
הייתה שיכורה, מצאו אותה באיזו מסיבה וכשהיא ניסתה לנהוג היא
נכנסה במשאית ו..."
"ומה?! באיזה בית חולים היא? אני רוצה לראות אותה!"
"היא... היא לא בבית חולים. היא ניפ-"
"לא. אני לא מאמין. מה פתאום! איפה היא? איפה היא? אני רוצה
לראות אותה!"
"אני מצטערת, חומד... בוא, תן חיבוק... יהיה בסדר"

אחרי חודש הוא כבר עבר את שלבי הבכי והסבל. עכשיו הוא מרגיש,
שהוא חייב לעשות את זה בשבילה. הוא חייב לנצח בתחרות הארצית,
אפילו שהוא לא רוצה, אפילו שזה בשביל אבא שלו, הוא מרגיש שהוא
חייב.
"אבא, אני רוצה להישקל. כמה אמרת, שצריך לשקול בשביל התחרות
הארצית?"
"בן, אני כל כך שמח, שאתה עושה את זה. צריך לשקול 55. בוא, בוא
נשקול אותך"
"אתה שוקל 60, זה לא טוב. יש לך עוד ארבעה ימים להוריד 5 קילו.
זה בלתי אפשרי"
"אני יכול, אני חייב. קח אותי לאדי. אני חייב להתחיל להתאמן"

"אדי, אני חייב להוריד 5 קילו בארבעה ימים."
"הו, בן, זה בלתי אפשרי, אני לא בטוח, שאני יכול..."
"לא משנה, אני חייב לפחות לנסות!"
"אוקיי, אז כדאי שנתחיל, לא? אז ככה זה הולך, 75% מהגוף שלך
הוא מים, ולכן אתה צריך לאבד נוזלים כדי להוריד במשקל. אתה
פשוט תצטרך לרוץ המון. המון!
אתה רץ, מזיע, שותה קצת מים. רץ, מזיע, שותה קצת מים. רץ,
מזיע, הולך להישקל."

כך בן עשה במשך שלושה ימים והוא כבר הוריד 4 וחצי קילו. עוד
חצי קילו וזהו, הוא עושה את זה.
אבל הוא כבר לא יכול יותר. הוא לא יעשה את זה בשביל אבא שלו.
אחרי הכול, זה לא מה שג'ני רצתה.
"אבא, אני פורש"
"מה? אתה פורש? אתה לא יכול לעשות את זה עכשיו! עכשיו, כשנשאר
לך עוד חצי קילו!"
"לא אכפת לי. רק עכשיו הבנתי, שזה לא מה שאני רוצה. זה לא מה
שג'ני הייתה רוצה, זה מה שאתה רוצה! ואני לא פועל לפי הרצונות
שלך. פשוט לא!"

זהו. היום של התחרות. אבל בן כבר פרש, אין דרך לחזור חזרה.
בן החליט ללכת לקברה של ג'ני. ג'ני, שהוא כל כך אהב...
זהו, הוא הגיע, והוא מרגיש את הכאב והסבל ככל שהוא רוכן יותר
ומתקרב יותר לקברה. הוא מרגיש את הגעגועים. למה? הוא חושב
לעצמו! למה לעזאזל נתתי לה ללכת לבד למסיבה המטומטמת הזאת? אם
רק היה בא איתה, אם רק היה... הוא יכל לנהוג, הוא יכל להציל
אותה!
הוא הרגיש, שהוא לא יכול יותר. הוא מתאבד. זהו, הוא החליט. הוא
לא יוכל להמשיך את חייו בהרגשה של "אם". הוא חייב לשים קץ
לחייו.
הנה הגשר הגדול, קפיצה אחת והוא מתנפץ לתוך הסלעים החדים-
הגדולים. בלי כאב, בלי סבל. הוא יוכל להיות עם ג'ני שלו. הוא
קפץ, הכול לבן. רסיסי מים ניתזו מהנפילה.
הוא כבר מת. בלי סבל, בלי כאב. רק הוא וג'ני, לבד בשמיים.