קשה לכתוב כשסאפפו וקוואפיס מסתכלים בי בחומרה מהמדף,
מציצים בין השורות המושלמות ביאמבוס. איזה בזבוז
זמן לכתוב אם אי אפשר לרצות אותם. הם יושבים באולימפוס,
ההשראה מלטפת את פניהם כמו אם.
באוויר בושם עלי-דפנה, גפנים, רוזמרין:
סאפפו שרה שיר פרידה לבתולים, קוואפיס מתוודה על האהבה
לגברים.
אני יושבת במרפסת הדירה בקומה השלישית, באוויר יש אמנם בושם
רוזמרין, אבל גם עשן אגזוזים. אני אומרת: "סאגאפו, סאפפו.
סאגאפו, קוואפיס. אתם חייבים להפסיק להכביד עליי בשלמות הבלתי
נתפסת. תהיו סטואים ותראו שוויון נפש כשאני משרבטת, משכתבת,
מסמנת, מוחקת, מקמטת, מוסיפה, קורעת.
נוחו כבר על משכבכם בשלום בתוך הכריכה הקשה".