מנסה לכתוב על אהבה.
הם כולם נגעו בה, מרחו אותה, פיזרו אותה לכל כיוון.
אנחנו יושבים שנינו על ספה בדירה תל אביבית, רחוב שקט. עד לפני
שבוע גם היו בו עצים.
דירה תל אביבית עטופת מרפסות, עם בריזה קיצית, מזיעים.
אנחנו יושבים שנינו, השיער שלי מורם למעלה וקצוות שיער בורחות
לי מכל הכיוונים, על ספה, בדירה תל אביבית, ורגלי מונחות על
שלך אחרי יום עבודה, נינוחות, נמרחות, מתחככות בשלך.
אנחנו יושבים שנינו והמבט שלך פתאום הפך זר לי, מעט ביישני
ונפלט לו חיוך של כאילו התיישבנו שנינו, יחד, לראשונה.
ואתה מוכר לי וזר לי בו-זמנית, ישן וחדש לי והלב פועם, בועט,
מכה כמו מנסה להשתחרר החוצה, אל מחוץ לגוף, לחפש נופים חדשים,
ריגושים, חוויות, שאינן קשורות לשגרה היומיומית הזאת.
הלב בועט החוצה אל החופש, אל החופש, שמשתקף במבט שלך.
ונרגע.
אז מוצא פינה שלווה לנוח בה, על גבול השלמות. מעבר לגבול
השלמות, שלמות גדולה מזו, הוא כבר לא יכול להכיל.
ומנסה לכתוב על אהבה, כי נגעתי בה. היא נוגעת בי, מפזרת אותי
לכל הכיוונים.
אנחנו יושבים שנינו, על הספה בדירה שלך, הרגליים שלי מונחות על
שלך. אתה מביט בי והמבט שלך מוכר ולא מוכר לי גם יחד, ונפלט לו
חיוך מבויש.
מחייכת אליך בלב פועם. לב בועט. לב מכה.
לב חופשי.
לב שלם.
יותר שלם מזה, כבר לא יכולה להכיל. |