לפעמים אני מרגישה כמו בובה על חוט,
אני רוצה אז לגווע, לא לדעת לאן זה מוביל,
ונמאס לי שכולם מצפים שאהיה משהו בלתי רגיל,
כי אני לא. אני סתם ילדה, שמחפשת דרך נורמלית
לחיות, בכל החיים המטורפים האלה,
מנסה למצוא קצה של אמת, קצה של הקשבה,
של אכפתיות, ושל אנושיות אבל לא גנובה,
של משהו שהיה פה מזמן ונדם,
של משהו שמרגישה אני כי נעלם.
של משהו שהיה ולא יחזור,
כי אנחנו נשאבנו לתוך חור,
ואת אף אחד לא מעניין שגם אנחנו בובות,
כאלה בלי דעות, שהכל נעשה לפי אפקט העדר,
ולאף אחד זה לא מציק או נראה לא בסדר,
ואחרי הכל אם היינו טובעים אז זה בגללנו,
ובאחריותנו הבלעדית, כי אנחנו נותנים לעצמנו
ת'רעיון שלטבוע בשביל להשיג משהו אחר,
זה לא נורא, ובאמת כולם מסביב מסכימים,
אבל הקטע שכל האויבים שלנו יודעים שהם ניצחו,
כי אין פה אף-אחד שיבוא ויגיד, בוא נשנה,
בוא נקום מהאשפתות, ונתחיל להגיד מה שאנחנו באמת חושבים!
אין פה כזה, כי כולנו מעין זומבים דפוקים,
שהולכים אחרי מטרה שאפילו הם לא מבינים מה המשמעות שלה.
אז איפה פה הדמוקרטיה? איפה פה שחרור דעות?
אז זהו שהוא לא קיים, חבל, כל-כך חבל,
להיות היחידה שרואה מה הולך פה,
כי כל השאר פשוט מתעלמים,
מאמינים שהממשלה מבינה מה היא עושה,
וככה גם השרים,
אז אם חשבת ככה, אז תסתכל שוב,
אולי תגלה פרט, שלא חשבת שהוא חשוב...