כשהוא עולה על הבמה
כולם מריעים.
כשהוא פותח את פיו,
לפניו כולם ברך כורעים.
במספר משפטים קצרים, נחרצים,
הוא סוחף אחריו אלפים של שוטים.
הוא אדם נערץ.
כה חזק, כה נמרץ,
הוא אדם פשוט צודק.
כה ישיר.
לא מצטדק.

וכשילך לבדו בסימטה אפלה,
כובעו על ראשו, בידו מטריה,
יהרהר בדברים שאמר אך כעת
ולפתע את הליכתו הוא יאט.
אז יידע,
שהוא היחיד שבאמת האזין,
שהוא היחיד שלא מאמין
בדברים שאמר,
אבל עכשיו לחזור בו
זה קצת מאוחר,
אך עצם הידיעה עושה אותו
כל כך מאושר...
כל כך מאושר...