בזמן האחרון אני יושבת עם עצמי, וחושבת למה אני כל כך סובלת כל
הזמן. למה כל האנשים שקרובים אלי אכזבו אותי נורא באיזשהו שלב,
למה תמיד אני מאכזבת את עצמי ולמה כל פעם שרע לי אני חייבת
לפרוק את זה על עצמי (בדרכים לגיטימיות... אני לא מהחותכים).
אני מרגישה בזבוז נוראי, אני פשוט מיותרת. אני לא עושה כלום עם
עצמי, ואני לא מגדירה את עצמי כחסרת יכולות. כדי להרגיע את
עצמי אני תמיד אומרת שזה הצבא ושאני חיילת ומה אני כבר יכולה
לעשות בתקופה הזו. אבל לא נראה לי שניוון כללי הוא הפיתרון.
אולי כל הבזבוז הזה נובע מחוסר המוטיבציה ומהפסימיות הכללית
שלי, אבל ממה לעזאזל הם נובעים? למה אין לי כוח לכלום? ולמה
אני לא מנסה לשנות את החיים שלי אפילו קצת?
תמיד חשבתי שאני אדם מאוד חזק, שברגע שאני מחליטה משהו אני
עושה אותו ולא משנה מה, ששום דבר לא יעצור אותי. ואני עדיין
חושבת שאני כזו - הבעיה היא שאין לי שום מטרות, ואין לי שום
החלטות, אין לי שום יעדים לעמוד בהם. ואני יכולה למצוא כאלה -
אני יכולה להחליט להשקיע בעבודה שלי בצבא סוף סוף, לתקן את כל
הליקויים במשרד, אבל פשוט לא בא לי. אני יכולה לעשות חמש
יחידות בכימיה עכשיו, כי תמיד רציתי ללמוד את זה וזה יעזור לי
המון, אבל אין לי כוח לזה. עדיף לישון במקום. או לראות סיינפלד
פעמיים ביום.
אני שונאת להיות כזאת, אבל לא מצליחה לשנות את עצמי. הצלחתי
למשך שנה שנתיים, ועכשיו הניוון חזר. ואני לא מבינה מה לא בסדר
בי... ויותר גרוע, אני לא מבינה למה אף אחד לא יכול להסביר לי
את זה, וזה לא שלא ניסיתי לברר ולשאול, אבל אפילו לטענת ורדה
רזיאל ז'קונט המפורסמת אני בסדר גמור. שום דבר יוצא דופן. וכל
ההתקפי הדיכאון והמחשבות הבלתי פוסקות האלה באים מהדברים הכי
קטנים שיש... שמישהי שאלה אותי לפני שבוע מה אני אוהבת לעשות
ולא היה לי מה להגיד לה, או שאני מוצאת את עצמי באה לבסיס לחמש
שעות, לא עושה כלום והולכת, רק כי אני יכולה. כל כך מוזר, אבל
אני כבר לא ממש יודעת מה אני אוהבת לשמוע אפילו, ופעם היו לי
דעות כל כך נחרצות בעניין. ואני אפילו מתחילה להאמין בזה שלכל
אחד פה שמורה תוכנית אך ורק בשבילו, וזה עצוב בשביל מישהי שאף
פעם לא ממש האמינה במשהו חוץ מבעצמה. אני שונאת את המצב הזה,
וגרוע מזה - אני שונאת להודות שאני גם לא אשנה אותו, לפחות לא
בזמן הקרוב.