היה זה אחר-צהריים סגריר במיוחד. גשם בחוץ, מבול ממש. ברקים
הופיעו בשמיים בזה אחר זה, מקדמים בברכה רעמים, שהרעידו את
השמשות. אמנון ישב על הכורסא בסלון ביתו ושקע בתשבץ. דוד, חברו
הטוב, חגג 40 חורפים לפני יומיים. היה נחמד. ברדיו הפרסומות
מתנגנות בזו אחר זו, משמיעות שירים מוזרים עם מספרי טלפון. דוד
עומד מול החלון הסגור במטבח ומתבונן בעוברי-האורח ברחוב. בית
בן שלוש קומות הוא זה, ביתו של אמנון. בחוץ אנשים נאבקים
במטריות, שמסרבות לשתף איתם פעולה. הרוח מחוללת בעצים שמות,
עצים צעירים, שרק עכשיו נשתלו (לכבוד ביקורו של רה"מ בעיר לפני
כחודשיים). מלאכי חזקיה מספר עכשיו על מצב הכלכלה הרעוע. "את
החדשות ערכו חנן נווה ואורה הרמן", הוא מסיים. "התחזית - מחר
יהיה מעונן ברוב איזורי הארץ, ייתכנו גשמים עזים וסופות
רעמים".
דוד: "מה יהיה עם המזג אוויר הזה, תגיד לי, אה? כבר אי-אפשר
לצאת."
אמנון: "בהמה טיבטית? יק."
דוד: "יש לי כל-כך הרבה סידורים לעשות ודווקא עכשיו האוטו
בגראז'."
אמנון: "איך דפקת את האוטו, אני עוד לא מצליח להבין."
דוד: "הוא נסע כמו משוגע! מה יכולתי לעשות."
אמנון: "יחידת הספק חשמלי? ווט. נוזל חיוני בגוף? דם."
דוד: "למה אתה מחפש רק את ההגדרות הקלות, עם השתי אותיות?"
אמנון: "זה הכי קל, הכי כיף".

הקומקום התחיל לרתוח. דוד מזג את המים והכין קפה לשניהם.
שאריות הקפה נמס מהבוקר עדיין היו בכיור.
הוא המשיך לעמוד במטבח, מחכך את כפות ידיו מעל להבת הגז
בכיריים.
אמנון: "מה אתה עושה? אתה רוצה לשרוף ת'ידיים?"
דוד: "קר לי."
אמנון: "לא, באמת. תיזהר." לאחר שתיקה קצרה הוסיף: "זה מזכיר
לי מקרה, שקרה לבן שלי בל"ג בעומר, כשהוא היה קטן. יש לי
טראומה מזה, למרות שלא צריכה להיות מזה טראומה. היה לילה. לא
מצאתי אותו בחושך, אז הסתובבתי בין המדורות. חיפשתי אותו. ואז
אני רואה אותו עומד מול המדורה. רצה להתחמם, או שהוא סתם
התהפנט מול הלהבות. פתאום אני רואה אותו נופל לתוך המדורה..."
דוד: "אוי ויי"
אמנון: "אני רץ להציל אותו. אני רואה, שהוא נשרף כולו. התחיל
לבכות. אל תשאל, הגיעו אמבולנס, משטרה."
דוד: "משטרה?!"
אמנון: "כן, אנשים חשבו, שמישהו דחף אותו, לא יודע. איזה בלגן
היה. והדרבוקות מסביב עוד הוסיפו לדרמה, אתה יודע, כמו טקס של
קניבלים."

הדלת נפתחת וארז, בנו של אמנון, נכנס.
דוד: "שלום, ארז."
ארז: "שלום. יש לך אש?"
דוד (מחייך): "מה אש? אין לך טראומה מזה?"
ארז (לאביו): מה, סיפרת לו על אירוע ל"ג בעומר?"
אמנון (לדוד): "היה שישה חודשים בשיקום פלסטי. איך אין לו
טראומה מזה, אני לא יודע. תחליף בגדים, ארז, אתה רטוב כולך!"
ארז: אבל יש לי טראומה מתפוח. אני לא אוכל יותר תפוחים."
אמנון: "למה?"
ארז: "עכשיו אכלתי תפוח. הרגשתי משהו מר, מגעיל כזה, בפה. אני
מסתכל, אני רואה רימה של תולעת. כל התפוח שחור מביפנוכו."
דוד: "איכס."
ארז: "אין, אני לא אוכל יותר תפוחים."
אמנון: "לך להתקלח, אתה רטוב כולך."
ארז: "אני לא."
אמנון: "אוף, צריך לחנך אותו בשיטת החמור והגזר. כבר אמרתי את
זה כמה פעמים."
ארז (לדוד): "יש לך אש?"
אמנון: "גם עם הסיגריות אותו דבר."
"לא", אמר דוד.
ארז: "טוב, אז אני אדליק בשלי". הוא שלף מצית מהכיס והדליק
סיגריה.
דוד (מחייך): "אז יש לך אש! היי, מה זה המצית הזאת?"
ארז: "זאת מצית מיוחדת, מיפן אני חושב. רואה? אפשר לנגן בה
צליל..." הוא לחץ על כפתור קטן במצית, שהשמיעה צליל גבוה מחריש
אוזניים.
אמנון: "תכבה, תכבה את זה! השטויות האלה עוד ישגעו אותי. זה
כמו התרנגולת והביצה..."
ארז: "מה הקשר? מה קשור תרנגולת וביצה וחמור לגזר?"
דוד (לארז): "אתה יודע מה הקשר בין חמור לגזר?"
ארז: "האמת, שכן. חמור הרי דומה לפרד. פרד נשמע כמו תרד. תרד
מזכיר את פופאי. פופאי מזכיר סרטים מצויירים משנות העשרים.
סרטים מצויירים משנות העשרים מזכירים את מיקי מאוס. מיקי מאוס
מזכיר את דונלד דאק. דונלד דאק מזכיר את דאפי דאק. דאפי דאק
מזכיר את באגס באני. ובאגס באני מזכיר גזר. הנה קשר ישיר בין
חמור לגזר."
דוד: "אה?"
ארז: "ויש לי גם טראומה מגזר. עכשיו התעטשתי וכל הגזר, שאכלתי
בצהריים, יצא לי מהאף. וזה היה ליד אנשים, לא נעים." אמנון
מגחך.

טוב, רק רגע! הטקסט הזה לא הולך לשום מקום. לא ייתכן, שהם
ידברו וידברו ולא יחדשו כלום. יש צורך בעלילה, באקשן,
בהתחדשות, בריגושים, ב... טוב, נמשיך.
דוד:"מתי אתה מסיים בגרויות?"
ארז: "עוד חודש."
דוד: "לאן אתה מתגייס, אתה יודע?"
ארז: "לא"
דוד: "מה אתה רוצה?"
ארז: "גבעתי. או שאני אהיה טבח."
דוד: "יש קצת הבדל, אתה יודע."
ארז: "כן, אבל..."
אמנון: "הוא אוהב לבשל. כל היום במטבח. בשר, סלטים, פסטה,
עוגות, הכל."
דוד: "יפה מאוד."
אמנון: "אבל הוא מסרב לבשל חריף."
דוד: "למה, אתה לא אוהב חריף?"
ארז: "אני אוהב, אבל זה הרסני. זה יכול לגרום למלחמת עולם
שלישית."
דוד: "הכיצד?"
ארז: "אבא אמור לארח לארוחת צהרים כמה חברי-כנסת. אם סופה
לנדבר, למשל, תאכל חריף, היא בטח תרצה לשתות. היא לא רגילה
לחריף. אז היא תשתה, ואז היא תראה שזה "רד-בול", אז היא תירק
את זה על מוחמד בראכה בקשת רחבה. ומוחמד בראכה יחשוב, שהיא
עשתה את זה בכוונה, ויעזוב בזעם. אז ציפי לבני תסנן משהו מתחת
לשפם ועבד אל-מלכ דהמשה יחשוב, שהיא קיללה אותו ביידיש, אז הוא
יקלל אותה בערבית. אז צחי הנגבי יזרוק עליו פלפל ממולא ועבד
יצליף בו רוטב פסטו עם הכפית. אז צחי הנגבי יתעטש, כי יש בזה
הרבה פלפל, אז כל הגזר שהוא אכל בבוקר יעוף לו מהאף על קולט
אביטל. אז היא תתעצבן ותהפוך את השולחן וכל האוכל יעוף על
הח"כים. אז תתפתח מהומה, וזה יגיע לתקשורת, והתקשורת תנפח את
זה. ותתפתח פרשה חדשה, שתסעיר את המדינה, והמונים ייצאו
לרחובות ויידו אבנים על ערבים, שהולכים למסגד, והם יעשו את
ליהודים, שהולכים לבית-הכנסת, וערבים בצרפת ויהודים בארה"ב
יתערבו. וליברמן יציע לבצע טרנספר וכמה ימנים קיצוניים ינסו
לעשות את זה בכוח וגם יהרגו ערבים, וערבים יהרגו יהודים.
ותומכי כ"ך יחללו קבר של איזה שייח', ואיזה מטורף ערבי ישתלט
על דחפור ויתנגש בכותל המערבי, ויהרוס אותו. ומחתרת יהודית
תיקח את החוק לידיים, ותפוצץ את כיפת הסלע. וכל מדינות ערב
יתאחדו כנגד ישראל, וכל מדינות אירופה יגנו אותנו ואז יהיו גם
מלא מגה-פיגועים, וישראל תפתח במלחמה. ואירן תשגר פצצות כימיות
וביולוגיות ופצצת אטום. וגם מצרים. וגם ישראל. ותתפתח מלחמת
עולם שלישית ויהיו מלחמות אחים ומלחמת מזרח במערב. וארה"ב
תקרוס כמעצמה, ובאירופה ייפלו ויקומו מדינות, וחורבן אמיתי
יאיים על העולם. והכל בגלל ששמתי חריף ברוטב. אני לא מוכן לקחת
על עצמי את האחריות הזאת!"
דוד: "תפיסת עולם מוזרה יש לך."
אמנון: "השתגעת לגמרי!"
דוד (לאמנון): "מה, רציני? אתה מארח ח"כים?"
אמנון: "כן, בשבוע הבא" (אמנון היה איש עסקים מצליח, אם כי לא
התפאר בעושרו).
דוד: "למה?"
אמנון: "למה לא להתפאר בעושרו?"
דוד: "לא, למה אתה מארח ח"כים?"
אמנון: "אה, קיבלתי הזמנה ממשרד האוצר. לא רק אני, עוד מלא
אנשי עסקים משתתפים. זה מעין ועידה כלכלית כזאת עם כמה שרים
וח"כים."
דוד: "ואתה מארח?"
אמנון: "הציעו לי לארח במסעדה של אחי."
הטלפון מצלצל. ארז ניגש לענות.
דוד: "יפה מאוד."
אמנון: "ברוך, ברוך גדול."
ארז: "אבא, בשבילך." ארז הגיש לו את השפורפרת.
דוד: "מי זה?"
ארז: "לא יודע."
דוד: "אתה ממש רטוב! תחליף בגדים."
ארז: "אני הולך להתקלח."
ארז פרש לחדר השני.

 אמנון הניח את השפורפרת.
דוד: "שיחה מעניינת היתה לכם", גיחך. אמנון הסתכל בו המום,
מודאג ומבולבל.
דוד: "מה קרה? למה אתה נראה המום, מודאג ומבולבל?"
אמנון: "חטפו את הבן שלי."
דוד: מה?!"
אמנון: "כן, עכשיו התקשר אלי מישהו, אמר לי: אני יודע איפה
אתה גר, אני יודע שיש לך כסף, אני יודע על הפגישה העסקית בשבוע
הבא, אני יודע שיש לך בן, אני יודע מה עשית בקיץ האחרון, אני
יודע חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי ואני יכול לחשב שאתה חייב לי
כסף עבור הבן שלך."
דוד: "מה?!"
אמנון: "כן, הוא אומר לי 'חטפתי את הבן שלך ואני דורש עליו
כסף'".
דוד: "מה?!"
אמנון: "כן, הוא דורש מיליון דולר!"
דוד: "מה?!"
אמנון: "כן, הבעיה היא מאיפה אני אשיג עכשיו מיליון דולר."
דוד: "מה?!"
אמנון: "מה מה?"
דוד: "כמה ילדים יש לך?"
אמנון: "בן אחד, למה?"
דוד: "כי הוא במקלחת. הרגע ראית אותו!"
אמנון: "אוי, נכון. איזה מזל. יו, תודה לך! יו, אני מאושר.
אבן נגולה מעל ליבי."
דוד: "באמת?"
אמנון: "כן, אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, כשהאמנתי לו."

לפתע נשמעו דפיקות בדלת: "טוק! טוק! טוק!" אמנון ניגש
לפתוח. הוא מסובב את המפתח בהילוך איטי. מוסיקת מתח נשמעת
ברקע. כף ידו של אמנון נוחתת באיטיות בלתי נסבלת על הידית,
ופותחת את הדלת.
הדלת נפתחת לרווחה. בפתח מופיע אריה. חצוצרה, תופים ומצילתיים
מפרים את השלווה הפסטורלית ואת השקט המפתיע. האריה מתפרץ לבית
ומתחיל להשתולל, לעלות על הספות ולקרוע את העור שלהן ושל
אמנון. דוד ואמנון צורחים כמו ילדות קטנות. השכנים חושבים,
שארז עורך מסיבת גיוס ומזמינים משטרה, כי הרעש בלתי נסבל לאוזן
בלתי מזויינת. המשטרה מגיעה ביללה קורעת לב. נהג הניידת,
אלברט, גבר מגודל עם שפם צרפתי וזקן עבות, מעביר לרוורס, פונה
ימינה בזווית של 45 מעלות, מתיישר, משלב לראשון, מפסיק את
האיתות, מנתק את חגורת הבטיחות ויוצא מהניידת בסערת רגשות,
ביחד עם עוד שוטר ושוטרת, שמסייעים לו להגן על אזרחי מדינת
ישראל. השוטרים פורצים לדירה באקדחים שלופים, ולוקחים איתם
בכוח את דוד ואמנון למעצר. דוד ואמנון מנסים להתנגד. מוסיקה
דרמטית. אלברט דופק לדוד סנוקרת באף ודוד מתעלף. אמנון גם.
אלברט והשוטר השני נושאים אותם על כפיים, ועוזבים את המקום
במרוצה. המוסיקה נפסקת. חושך.

אור. ארז יוצא מהמקלחת וקורא לאביו.
ארז: "אבא?"
אבא לא עונה, ארז מנסה בשנית.
ארז: "אבא?"
אבא שוב לא עונה. הוא מחפש את אביו ואת דוד, אך במקומם הוא
מוצא את האריה, יושב על הספה ולועס תפוצ'יפס.
ארז (מופתע): "מה אתה עושה כאן?"
האריה: "השתלטתי על הבית. עכשיו אתה שבוי שלי."
 ארז (מופתע): "מה אתה אומר? מי שלח אותך?"
האריה: "אזולאי" (במלעיל).
ארז (מופתע): "מי זה אזולאי?"
האריה: "אתה לא רוצה לדעת. עכשיו תעשה טובה. תביא לי איזה
דרינק!"
ארז: "אתה דורש ממני?"
האריה: "לא, ביקשתי יפה."
ארז: "אז למה הסימן קריאה בסוף?"
האריה: "טוב, אני אנסח את זה מחדש. אתה לא רוצה לדעת. עכשיו
תעשה טובה, תביא לי בבקשה איזה דרינק."
ארז: "אתה מבקש ממני?"
האריה: "חיובי."
ארז: "מה אתה רוצה לשתות?"
האריה: "יש'ך טרופית ענבים?"
ארז: "לא."
האריה: "פאק, כבר בניתי על זה!"
לפתע הוא פרץ בשאגות: "אררר, אררר... אז מה כל זה שווה?
ססעמק, אני אשתלט על בית אחר." והוא יצא משם ללא אומר, ושלום
על ישראל.

ארז נשאר עומד על מקומו זמן-מה. הוא בשוק. הוא מתחילח להסתובב
בבית הלוך ושוב, שוב והלוך. לפתע הוא נתקף עצבים ומתחיל לצעוק:
"נו כבר! כמה זמן אני יכול ללכת ככה ללא מעש? אני רוצה לדעת מה
עם אבא שלי, ועם דוד. תמשיך ת'עלילה כבר!"
לרגע אני נתקף בהלם. לא ציפיתי, שהוא יתרגז עלי ככה. למען
האמת, גם לא ציפיתי, שהוא ידבר אלי בכלל. אני אוזר אומץ ואומר
לו דוגרי, ישר בפנים: "תיאלץ לעבור לפרק הבא."
ארז (צועק): " מה לפרק הבא? מה, אתה משוגע? אבא שלי נחטף!"
אני (מנמיך את קולי): "תראה, אני מבין אותך, אבל גם אתה חייב
להבין אותי. הפרק ארוך מדי ואי- אפשר להמשיך. תיאלץ לעבור
פרק."
ארז זורק עלי דלעת ובורח בבכי. רעם נשמע בשמיים.