הוא הלך בחושך, ככה הוא אמור היה ללכת, לא? הוא ידע מה הוא
עושה שם, אולי הוא היחיד שידע.
הוא סתם הלך לו ברחוב בינתיים, פנסי הרחוב מאירים את דרכו
בשלוליות צהובות, הוא לא דרך בתוכן, הוא לא רצה להירטב, וללכלך
את המדכרות היפות בכתמי אור מהבהבים, הוא אהב את האור ככה,
בשלוליות.
הוא אף פעם לא חשב שילך כאן שוב, במקום הזה, ברחוב, מול הבתים
האלה.
הוא חי כאן פעם, לפני המון שנים, יותר ממה שהוא יכול היה לספור
על שתי ידיו. הוא לא היה בטוח שהוא יכול היה לספור את השנים
אפילו אם היו לו 10 ידיים. אבל זה לא היה לו אכפת, הרי למי
משנה מה אנשים כמוהו חושבים, למי אכפת מה הם רוצים מעצמם.
הם הרי לא נמצאים כאן, רק בבואות בחלונות, בבואות נטולות פנים
של אנשים שהיו ואינם, אנשים שנפלו בין הכיסאות ולא חזרו יותר.
הוא התגעגע לפניו, עכשיו שהוא בבואה כבר אין לו כאלה.
הוא לא ידע מה לעשות שם, אולי לחזור לאשתו ולילדתו? אבל הוא
ידע שהן כבר לא שם, היא התחתנה שוב, ילדתו הקטנה, עכשיו היא
כבר לא כל כך קטנה. כדאי לו לעזוב.
הוא לא שם לב, רגלו נכנסה לתוך שלולית של אור, לעזאזל הוא
אמר לעצמו וניסה לנער את רגלו מהאור שדבק בה, טיפות אור התפזרו
לכל עבר והתקבצו יחדיו חזרה בשלולית.
הוא הסתכל לעבר האור והבין. דמותו התפוגגה לאיטה, משלימה עם
העתיד המצפה לה.
הוא כבר לא מחכה לכלום.