שער שופע, חום, גוונים של קרניי שמש מתבהקים על כל חלקיק.
כמו בפרסומות, ברקע מוסיקה של מסיבות, אני חולמת, על הימים
שעוד הייתי רוקדת.
איפה למדתי להיות בת-אדם? מתי התחלתי לחשוב? אני לא יודעת ואף
פעם לא אדע, אך אותה המנגינה מהפרסומות, הזאת שהולכת: נה... נה
נה נה... נה...
תמיד הכרתי אותה. הרגליים שלי תמיד זזו, מצד לצד הידיים למעלה
או לצידי הגוף והראש שלי מרחף מעל התווים. כשהייתי בת שלוש,
חמש, תשע, אותה המנגינה, אותה ההרגשה.
הייתה לי תאוריה, אחת מיני רבות, שאני כבר לא זוכרת. היא לא
הייתה מחוכמת במיוחד, לא שלוקח הרבה זמן לחשוב על תיאוריה
חכמה, זה די בא לבד. כמו מנגינה? לא. יותר כמו ההרגשה הזאת.
אתה יושב בשקט באוטובוס בדרך הביתה. לא, בד"כ זה בדרך לשם ולא
בדרך הביתה. בדרך הביתה אני עייפה מכדי לחשוב. אז, אתה יושב
בשקט באוטובוס בדרך הביתה וכל המחשבות האלה צפות, ממש ככה,
צפות כמו על גלים בתחתית התודעה שלך עד שהן מגיעות לקדימה ואתה
פשוט צועק: "אאוריקה! מצאתי!" ופתאום הכל כל כך ברור.
ופתאום הכל נגמר. ומגיעים חזרה הביתה ויודעים, שזה נכון ושזו
בדיוק הסיבה לחיים. אחרי שבוע אתה מסתכל אחורה וחושב 'איזה מין
אדיוט אני'. התאוריות שלי זה כמו כל הדברים האלה, שאתה מבטיח
לעצמך כשמתחילה שנה חדשה, מכירים?
"עכשיו אני אלך לחדר כושר פעמיים אפילו שלוש פעמים בשבוע, אקרא
45 דקות ביום, אלך לישון מוקדם, אוכל בריא ובכל זאת לא אוותר
על השוקולד..."
וזה אף פעם לא מחזיק יותר משבוע. ככה גם התאוריות שלי,
לפעמים.
לפעמים זה פשוט לא עוזב.
אבל המנגינה הזאת מהפרסומות: נה...ננה נה נה... נה
תמיד הייתה שם.
לא משהו, שאני חשבתי עליו.
לא משהו, שמישהו אחר המציא.
הייתה שם, כדי שאני ארקוד לצליליה.
אז זה מה שעשיתי. והיה לי חיוך והייתי משהו אחר.
עכשיו אני צריכה לעשות כלים.
מתי כבר נקנה מדיח?