לפעמים יש לי תחושה שפספסתי,

שאת הרכבת, הזאת הארוכה, החמצתי

שאת החלום שהיה בזבזתי,

ובמקום להגיע לחלום, לתוך גיהינום נשאבתי.

זהו מקום קר ועצוב, בלי שמחה וברק בעיניים,

זהו המקום הכי לא חשוב, הכי חשוך וקודר,

שם אף אחד לא מבקר, שם אף אחד לא מתגורר,

זיהוי הרגשת אכזבה שנובעת מכאב,

כאב על פספוס, פספוס אנשים, רכבות ועוד כל מני דברים,

זהו פספוס על חרטה, חרטה על הכל.

על חיים ללא חיים בתוך כלא שכזה.

אלה חיים בתוך ביצה, ביצה ירוקה ודוחה ששואבת אותך לתוכה,

חיים כאלה אינני רוצה, ובכל זאת אני כבר שקועה, שקועה

עמוק בתוכם, חיים שלא טעמו, חיים שלא אהבו,

חיים שלא כאבו... ומחיים שכאלה אברח לי עכשיו,

לא משנה לאן העיקר לברוח, לשכוח,

ולבנות לי עולם, טוב ויפה, עולם מעשי,

עולם אוהב חי ,עולם שכולו תקווה,

עולם שמטרתו להפיץ אור, והמון אהבה.