כמה סבל יש ביום זה. רק סיפורים שהאוזן מסרבת לעכל, והעיניים
לראות, והלב, הלב להרגיש.

ביום הקשה והכואב הזה:6  מיליון יהודים חוו על בשרם את
האנטישמיות הגואה;

בין החתכים, בין היריות, בין בגוף החבול, בין בעוותה הבלתי
פוסקת, בין

במראות הזוועה, בין בילדה ששוכבת לה בין פסי הרכבת, מביטה

למעלה דרך עיניה המזוגגות, בין בבובה המונחת בודדה על הרצפה,

שערה סתור ואין עוד מי שיחבק אותה, בין בנער שאהב אהובתו, אהבה


עזה, עזה כל-כך שאת חייו נתן בשבילה...אך לא ידע כי הרכבת לא

תיקח אותה למקום מבטחים אלא להרג, ולרצח מובטחים.
ובין...בין...

השממה שאופפת הכל, הדממה שהכל גווע וכלה בהגיעה, אותה דממה

המקפיאה, את המוות ,את החולי, ואת הרעדה. דממת האיש והאישה,

דממת הילד, דממת הילדה, דממת הצחוק, דממת השמחה, דממת

הבכי, דממת השנאה, דממת האהבה...

דממת החיים.


מקווה שעוד יש אנשים שרואים את זה ככה,לא כזיוף,כאמת,אמת
בנוגע אלינו כעם,כאדם,כאומה. מקווה שעוד נותרו כמה שבוכים
מהלב,שכואבים מהלב,שמרגישים מהלב.