צמאים. שהגרון יבש. שהגרון מר. צמאים, שהלשון מרגישה כמו חתיכת
אבן. היא גם נראית ככה. הם מסתכלים אחד לשני על הלשונות והן
לבנות כמו נייר.
"אני כל כך צמא," פרד אומר, ומבקש את הליפסטיק של השפתיים
היבשות. מקבל אותו, מורח, מחזיר.
הולכים על המדרכה. שבע בבוקר, יום ראשון. יום חופש, יום שקט.
אין כמעט אף אחד בחוץ. המזג אויר נפלא. אביב. העצים מלאים עלים
ירוקים. הרוח מזיזה אותם לפה ולשם בדרך השקטה והנעימה שלה. הם
כל כך צמאים.
הם חשבו שהפאב יהיה פתוח, אבל כשעברו לידו היתה בחורה אחת
שאמרה שהם יפתחו רק אחרי הצהריים. אז התוכנית היא ללכת לחוף,
לראות את השמש עולה, לשמוע מוסיקה, להמשיך, כי הם לא יכולים
להפסיק את הלילה. ובדרך למצוא כמה בקבוקים של בירה.

הגוף כבר חייב מנוחה אבל המוח לא רוצה לתת לו, ואז הגוף מרגיש
נורא מוזר, לא מצליח לעשות את הפעולות הכי פשוטות, כל תנועה
מלווה בקשיים עצומים או כאב שרירים או תקיעות כללית. למעשה
המוח הוא זה שמתנהג מוזר, כי הוא לא מכיר את הגוף ככה.

אריק אומר, "זה מה שאני שונא ברייבים, אין אלכוהול." כל הלילה
לא היה אלכוהול, כי לספינה שעליה היתה המסיבה לא היה רשיון
למכור אלכוהול.
מחכים לעשר, שתיפתח החנות של המשקאות. יושבים על החוף, שומעים
בי. ג'יז. "האו דיפ איז יור לאב". כולם שרים ביחד.
רוקדים כדי שהתחת לא ישבר והשרירים לא יתפסו.
הגרון יבש לגמרי. מר בפה. ליפסטיק לשפתיים כל הזמן.
טיפות מנטה על הלשון הלבנה. סיגריות.
לדריו יש משקפיים צהובות. יושבים על החול מחכים. לעשר.
אני נזכר בפרק של הסימפסונס. הומר רוצה ללכת לשתות אצל מו בעשר
בבוקר - קצת כמונו. אז הוא מספר לחברים שלו שהוא למד טריק אדיר
מסרט על אוטובוס שהיה צריך לנסוע בספיד של 50 קמ"ש, האוטובוס
היה חייב לנסוע בספיד הזה ולא לרדת מהספיד הזה, הומר לא זוכר
איך קראו לסרט, הוא חושב, "האוטובוס שלא היה יכול להאט". בכל
מקרה, הוא למד מהסרט את הטריק להכניס קלטת וידאו שתטעה את
הממונים שצופים במוניטור. הקלטת, שרצה בלופ, מראה את הומר
והחברים שלו עובדים, ובאותו הזמן הם יכולים ללכת לשתות אצל מו.
אבל הומר שם קסטה מהסבנטיז. יש לכל העובדים הרבה יותר שיער
ובגדים מהסבנטיז, ואחד מהם עושה תנועות של ג'ון טרבולטה.
פרד אומר, "הגרון שלי כל כך יבש." מעשנים סיגריות. השמש עולה
ומחממת. זה כל כך טוב. יושבים על החול. לא עושים כלום. מחכים
לעשר.
אריק ומרטין עשו את כל הקומבינות להשיג בירה. חיפשו במקרר
(אריק מצא פחית אחת), טלפונים (מרטין העיר מישהו) מסעדות,
סופר. בתשע הם הולכים לחנות המשקאות, אולי היא תיפתח בתשע,
למרות שאריק יודע שהיא נפתחת בעשר.
אנחנו נשארים על החוף עם המוסיקה והסיגריות והשמש.
מרטין כותב "אמא שלך" בנורווגית עם מקל על החול. יש לו קעקוע
על זרוע שרירית. חתיך. הוא ופרד הורידו חולצות ושמו משחה. אריק
הלך לישון על החול. סירות שטות במים. מעט אנשים של התעמלות
בוקר וג'וגינג עוברים בסביבה.
"זה מרדף אבוד," אני אומר.
דריו הפך לעציץ וננעל על השמש עם המשקפיים הצהובות.
אני שם קצת משחה על האף.
קצת רוח.
לא ממש מדברים אבל אווירה טובה.
קודם ראינו את קו הרקיע של וונקובר מהמרפסת של הדירה של פרד,
מרטין ואריק.
אריק שואל, "על כמה אי אתם?"
"אחד וחצי," אני אומר.
"עשרה חודשים," דריו אומר.
"מה עשרה חודשים," אני שואל.
"מה הוא שאל," דריו שואל.
"הוא שאל כמה אי," אני אומר.
"מה?"
"אי."
"אה, אקסטזי".
מרטין הולך הביתה. מחרבן, מתקלח, מחליף לקצרים. מחפש עוד בקבוק
במקרר.
הים שקט בוונקובר, אין כמעט גלים.
במסיבה היו כוסיות. היה נפלא, שטנו כל הלילה, ראינו את הזריחה.
כריס הלך הביתה בבוקר כי הרגיש קלאוסטרופובי בספינה. הוא אמר
שהוא ראה כלב ים. אין כמעט גלים כי וונקובר איילנד, אי בגודל
ישראל, חוסם את הרוח. שובר גלים בגודל של ישראל