לאורה האדמדם של השקיעה,
עמדנו שנינו,
מסתכלים אל עבר האופק.
כמו פצע פתוח ומדמם
התקדמו אלינו גליו האדומים
של ים עצוב
ויודע.
אחרוני המבקרים כבר הלכו,
והמיית הגלים הבוכים
הייתה הקול היחיד שנותר בינינו
ידך בידי
ידענו.
וגלי הדם זרמו
נושקים את רגלינו וחוזרים
הסתכלת אז אל עיני,
לחשת מילים לא נשמעות
שנחרטו על לוח ליבי
כמו לוח האבן הזה.
הורדת ראשי אלייך,
נשקת לי קלות על מצחי,
והעין האדומה,
מלאת הדמעה,
שמולנו -
נעצמה.