אהבת חיי. רק למשמע מילים אלה מצטיירת במוחי דמות, אחד כזה
פשוט מושלם.
מושלם, כזה בוגר וחכם, סבלן ומבין, בעל תבונה ומבין עניין. אחד
כזה שיודע מה טוב ומה רע, שיודע תמיד איזה שמלה יותר יפה,
שיודע לשקר כשצריך, ולומר ש: "מה? אין לך בכלל תחת!" ו"על מה
אני מדברת כשאני אומרת בטן?..." שידע לנחם כשצריך, ולהרפות
כשאבקש... שידע להיות איתי (ולא רק פיזית...), שיקשיב ולא רק
ישמע, שיאהב בלי תנאים, סוף או התחלה. שיתן עד אין קץ ויקבל
בחזרה, שידע את האמת הצרופה שיש במילה אהבה. שירגיש. שיחיה.
שיהיה. אחד כזה מקסים, מדהים. אופי פגז. שידע את הטוב והרע,
שידע לחבק, שילמד אותי לאהוב. שיפתח איתי סיפור אהבה... כזה של
נסיך ונסיכה... חלומי, נשגב, אדיר. אבל אתה בכלל לא כזה... אתה
אחר, אתה שונה.
אתה לא מושלם ולא כלום, סתם אחד שמחפש נסיכה, מישהי להעביר
איתה תקופה נחמדה, או סתם כדי להוכיח לעצמך... שעוד לא איבדת
ת'מאצ'ויות שלך... וכך מתנפץ החלום, כי אחרי הכל אינני באגדה,
אני לא סינדרלה ואתה לא הנסיך, אנחנו סתם עוד זוג שמחפש למצוא
את אהבת האמת ביחד, שמתחבט בתוך עצמו ומאבד את האהבה תוך כדי
ניסיון לתפוס אותה...