החיים הם לא בדיוק מה שחפצנו להאמין. אחרי שאתה מתאהב, גדל
ומתפתח אתה נוטה לגלות דברים שכלל לא חתרת להגיע אליהם, דברים
כאלה שלעולם לא חשבת שיגיעו ועוד אלייך. זה בדיוק מה שקרה לי:
לא ציפיתי ולא חשבתי - זה הגיע מעצמו. ואז כמו שאני התחלתי
לחשוב יותר הבנתי את הסימן הזה, שיגרור אותי לבא אחריו.

                               

אתה? אני? מה הקשר? אין קשר. מחשבות רבות הובילו אותי לשלב זה.
מובן שדיברתי איתך, אך אתה ניסית לדחות את הבלתי נמנע. בסופו
של דבר קיבלת עלייך את העול. סוף כל סוף החלטת להקשיב ולהפנים.
משמע אתה מסכים ומהנהן בעצבות כמו אומר: "אם זה מה שאת
רוצה...מי אני שאכפה עלייך לא לעשות זאת?..". האמנת שאחרי
ש"עברנו" את המשבר הגדול אין מצב שאני אבוא ואגיד לך את זה, כי
הרי הכל בסדר בנינו ושום דבר לא קרה. כלום לא השתנה, ממש כלום.
אני מתחילה להשתחרר, נותנת למחשבות לזרום, לשקוע בתוכי, להבין
את כל מה שקרה בינינו עד עכשיו. מתחילה להבין מה בנינו ומה
הרסנו כשהיינו ביחד. למרבה הפלא, לא מספיקות לעבור שעתיים ואתה
מדבר איתי, אומר שקשה לך וש"בבקשה תחליטי מהר". אני משגרת חיוך
סתמי ועונה ש"טוב, אני אשתדל".

אתה חוזר למערה שלך, אולי לבדוק בכל זאת מה לא עשית בסדר ולמה
לעזאזל  אני רוצה פסק זמן, וכך גם אני חוזרת לכוך שלי. אני
נוטשת את המחשבות ונותנת לעצמי ללכת לראות מקבץ תת-רמה
בטלוויזיה. אתה לא מוותר: "את יכולה להגיד לי את השם של
הספר...נו זה עם הזיג-זג?". כמובן שהתכוונת לספר "יש ילדים
זיג-זג" של דוד גרוסמן, אך אני מעלה קיטור ואומרת ש"אם אתה
רוצה שאני אכבד אותך, כבד אותי קודם..." ו"לך חפש מישהו אחר
לשאול אותו!". בדיוק מתי שחשבתי שנגמר לך, אז אתה אומר: "תראי
מותק, זה לא בגלל שאת חברה שלי... זה בגלל שאני יודע שאת
יודעת... זה הכל. וזכותך לא צריך...". ממש הפכת לי לילד בן 4
הפכת לי... לא עובר הרבה זמן והופ, זה עוד פעם אתה!

מה הפעם? הפעם אתה אומר שאתה לא יודע מה זה פסק זמן, אתה מכיר
כזה בשוקולד ובמשחקי כדור-סל. אז אני מסבירה לך, שזה זמן
להתרפא, לוותר ,לתת לאדם השני לזרום עם המחשבות שלו, ולתת לו
לחזור נקי וברור יותר עם הכוונות שלו. ואז הקש, ששבר לא רק את
הגב של הגמל אלא גם את גבי שלי! אתה חוזר עוד פעם. הפעם, למרבה
הפלא בהפרש של 3 שעות, בתשע וחצי בערב.
והפעם קשה לך ואתה יודע שאני אכעס על זה שמה שתאמר לי, אבל אתה
לא יכול - אתה עוד מתנהג בסדר. "אל תעני, רק רציתי שתדעי...",
אהה וואלה?. "איך לעזאזל אתה קורא לזה פסק זמן כשאתה לא מרפה?
כשאתה רק דוחק בי יותר ויתר? איך? אני יודעת שכבר לפני זה
נשברתי, אבל כל פעם שנשבר ורוצה לגמור את כל הסיפור המטורף
הזה, אתה בא ואומר שאתה לא תעמד בזה, שישבר לך הלב, שנועדנו
להיות ביחד ועוד כל מיני תירוצים כאלה, שבמרכזם, איך לא, עומד
אתה. אני, כהרגלי, משתכנעת כמו מטומטמת, נכנעת לך ועוטפת הכל
באהבה כמו היית שרי אריסון, המנסה לתקן את העוול שלה לעולם.
ואז הכל יופי טופי: אנחנו שוב דביקים וחמודים, עד לפעם הבאה.

אז הפעם זה לא ככה. נשבר, כואב מידי ותחושת הבטן רק גוברת, כי
מלכתחילה כל זה היה שגוי והכל פה כה מטורף, הזוי ונוגע לא-נוגע
באמת. ואתה...מה הפעם תגיד? שאני העולם ועכשיו מבחינתך זה
הסוף? שאתה מת? שאין בך רצון לחיים? אז תפסיק כבר עכשיו, כי זה
לא יעזור, לא הפעם.
אני לא יכולה לעזור, או לשנות את המצב, רק דבר אחד אני יכולה
לעשות - אני יכולה לקנות לך חטיף פסק-זמן...