הדמויות במחזה (לפי סדר הופעתן):
הדוקטור (פסיכיאטר)
מלאך המוות (המלאך האחראי על המוות בעולם)
נפשיאל, חסדיאל, שריריאל, יפיאל (מלאכים)
הילדי (ביתו של הדוקטור)
נפי, חסקל, שריר, רפי (ביריונים)
מיכאל (מלאך).

המקום: הקליניקה. חדר מרוהט. על הקיר ישנה ספריה. ליד החלון
ישנה מכתבה ועליה ניירות. באמצע החדר יש שטיח ועליו ספה גדולה.
לידו ישנה כורסה ושולחן זכוכית קטן.

הדוקטור הוא פסיכיאטר מומחה וזקן, בן 55 לערך, מדבר במבטא
גרמני. הוא לבוש חלוק לבן. הוא כמעט לגמרי קירח כאשר יש לו שני
גושי שיער בשני צדי הראש, גוש מעל כל אוזן.

נשמעת דפיקה בדלת.
דוקטור: היכנס!!! יא.
הדלת נפתחת. מלאך המוות נכנס ונשכב על הספה.

מלאך המוות הוא שלד בגובה 2 מטר, לבוש בשמלת נזירים שחורה,
קשורה בחבל תלייה סביב מותניו, על השמלה יש לו ברדס שחור משחור
שקצת מסתיר את גולגולתו. במקום עיניים יש לו שני נקודות אדומות
זוהרות. ביד ימין (ליתר, דיוק, עצמות יד ימין) הוא אוחז בחרמש.
הוא עטור ב הילה.

הדוקטור: שלום אדוני.
מלאך המוות: שלום דוקטור.
הדוקטור (מעיין בדפים שבידו): אתה הוא...
מלאך המוות: מלאך המוות.
הדוקטור: (מוצא בדף) ...כן, מלאך המוות. (פאוזה) יא, אז למה
באת לכאן היום?
מלאך המוות: אני צריך עזרה, הר דוקטור. כולם שונאים אותי.
(פורץ בבכי).
הדוקטור: די, די, תירגע. (קם וטופח על שכמו של מלאך המוות.
ברגע הטפיחה הבעת פניו מוזרה).
מלאך המוות (בבכי): אף אחד לא אוהב אותי...
הדוקטור: זה לא נכון. אתה יודע שזה לא נכון.
מלאך המוות: באמת? באמת! תוכיח!
הדוקטור: המממ, (חושב) יש את אלה שמקריבים חתולים למענך.
מלאך המוות (כועס ופגוע): אלה כת השטן, אידיוט! הם מקריבים
למען השטן חתולים - לא למעני.
הדוקטור: סליחה, באמת סליחה.
מלאך המוות: רואה, גם אתה שונא אותי. אומרים לך "מלאך המוות"
וישר אתה חושב על השטן. תגיד לי, למה אני צריך שיקריבו חתולים
למעני, למה? מה זה עוזר לי?
הדוקטור (חושב): זה נותן לך כוח שמאמינים בך ומקריבים לך
קורבנות.
מלאך המוות: שטויות (מלווה בתנועה עם היד)! ראשית כל, אני לא
אל או משהו כזה, ככה שאני לא צריך אמונה כדי להתקיים. שנית,
אני דווקא מאוד אוהב חתולים... (פאוזה ואז מהר הוא מוסיף)
חיים.
הדוקטור: בסדר, בסדר, יא, יא.
מלאך המוות (בוהה בדוקטור בציפייה): נו?
הדוקטור: מה נו?
מלאך המוות: למה אתה מחכה? אמרת שתוכיח שלא כולם שונאים אותי!
הדוקטור (נזכר): כן, כן. חיי זיגמונד פרויד. (עולה לו רעיון)
קח לדוגמה את כל המתאבדים, הם אוהבים אותך. (משלב ידיים ותוקע
מבט של "הראיתי לך").
מלאך המוות: הם לא אוהבים אותי, הם פשוט שונאים את החיים. כמעט
כולם מתחננים שאני אוותר להם ואחזיר אותם בחזרה לחיים מיד אחרי
שהם מתאבדים.
הדוקטור: טוב, אם אתה אומר.  (מביט על החרמש) מה זה?
מלאך המוות: זה? זה חרמש.
הדוקטור: די מפחיד. אתה משתמש בו בכלל?
מלאך המוות: לא. אבל אני אוהב אותו ואני לא הולך לוותר עליו.
הדוקטור: למה?
מלאך המוות: ובכן, הכל התחיל... (הדוקטור מתחיל לרשום במהירות)
...לפני אלפי שנים רבות. כמעט שלא היו בני אדם בעולם ומצאתי
שהיה לי הרבה זמן פנוי. כבר אז המלאכים החלו לשנוא אותי ולתעב
אותי.
הדוקטור: למה?
מלאך המוות: לא יודע, כנראה בגלל שהייתי שלד מכוער. הם כולם
היו יפים ומושלמים ואני הייתי שונה.
הדוקטור: אני מבין. מאיפה דרך אגב קיבלת את התלבושת?
המוות: זה היה בערך בימי הביניים. לקחתי אותה מאיזה מצורע
שזמנו הגיע. הוא נתן לי אותה בתמורה להמלצה שלי שיתנו לו מקום
בגן-עדן. די הזדהיתי עמו אז החלטתי ללבוש את בגדו.
הדוקטור: טוב. תמשיך את הסיפור שלך, אתה יודע, על החרמש.
מלאך המוות: בסדר. אז הם כולם שנאו אותי בגן-עדן. התייעצתי עם
אלוהים והוא אמר לי למצוא תחביב, משהו שאני אהיה טוב ואיהנה
ממנו. ככה, הוא אמר לי, אני אוכל לרכוש חברים ואם לא, לפחות
תהיה לי דרך להעביר את הזמן. אז הקשבתי לו. נהייתי חקלאי.
הדוקטור: ואיך זה מתקשר לחרמש?
מלאך המוות: אה, החוואי הראשון שעבדתי אצלו, שלח אותי לעבוד
בקציר. הוא נתן לי חרמש ואמר לי לקצור את כל השדות שלו עד
השקיעה.
הדוקטור: והצלחת?
מלאך המוות (בגאווה): הצלחתי? לא רק שהצלחתי. סיימתי את כל
העבודה עד הצוהריים. נהייתי ממש מומחה עם החרמש. הייתי קוצר
כמו משוגע. קציר, קצור, קציר, קצור.
הדוקטור (מעיר ביובש): יופי לך. למה לקחת את החרמש גם  (אהם)
ל"עבודה השנייה" שלך?
מלאך המוות: הו, אתה מתכוון למוות. לא יודע. יום אחד כנראה
שכחתי לשים את החרמש בחווה לפני שהלכתי ל (מדגיש) "עבודה
השנייה" שלי (מפסיק הדגשה). הלקוחה שלי...
הדוקטור: לקוחה שלך?
מלאך המוות: כן. (בגאווה): אני משרת הציבור וכל מי שהגיע זמנו
הוא לקוח שלי.
הדוקטור: יא, הבנתי. המשך נא...
מלאך המוות: הלקוחה שלי באותו יום הייתה אחת שעשתה לי כבר
בעיות, בורחת, צורחת, בוכה, מתחננת. היא לא נתנה לי לקחת את
נשמתה. אז דפקתי לה חרמש בראש וכשהיא הייתה מעולפת לקחתי לה את
הנשמה. הוא התגלה ככלי שימושי ומאז לקחתי אותו איתי (מצחקק)
לכל העבודות שלי (מפסיק לצחקק) למקרה שיהיו בעיות.
הדוקטור: ולמה אתה אוהב אותו?
מלאך המוות: זה היה בערך בימי-הביניים, קצת אחרי שקיבלתי את
הגלימה והברדס השחורים מהמצורע. הדבר השחור פגע בכל אירופה
והשטן החליט שזה רגע כושר לכבוש את גן-עדן. אלוהים גייס את
כולנו, אותי ואת כל המלאכים, וציווה עלינו להילחם מול כוחות
הרשע. נלחמנו. אתה לא יודע איזה נשק מעולה חרמש יכול להיות
בידיים הנכונות. בלי להשתחצן, הייתי אחד מגיבורי המלחמה הזאת,
השמדתי 6057892358455016678455321890000673901 שדים, שלדים
ושאר יצורי תועבה. כפרס על גבורתי אלוהים נתן לי בית מחוץ
לגן-עדן. כי שם כולם שנאו אותי. עכשיו הם גם קינאו בי ועוד
יותר שנאו אותי.
הדוקטור (מרותק): וניצחתם?
מלאך המוות: כן, ניצחנו.
הדוקטור: ומה הקשר לחרמש?
מלאך המוות: אתה מכיר את הקשר שבין הסמוראי לחרבו, נכון?
(הדוקטור מהנהן בראשו) אז ככה היה הקשר ביני לבין החרמש באותה
מלחמה. ומאז אני אוהב אותו ולא עוזב אותו.
הדוקטור: סיפור יפה. ומה עם החבל הרקוב הזה סביב מותניך?
מלאך המוות (מצביע על החגורה העשויה מחבל תלייה שהייתה כרוכה
על מותניו): אה זה, לקחתי חבל תלייה מאחד הגרדומים. אף אחד לא
הסכים לתת לי חבל אז נאלצתי להשתמש במה שיש.
הדוקטור (חושב זמן מה ואז אומר): אני חושב שאני יודע למה כולם
שונאים אותך!
מלאך המוות: למה?
הדוקטור: תסתכל איך אתה נראה! אתה מפחיד את כולם! החרמש האלים
הזה... השחור שמשדר רוע ואימה... חבל התלייה שמשדר רצח והרג...
אין פלא שכל בני האדם מפחדים ממך ומתעבים אותך! במראה שלך אתה
משדר להם: אני רוצח. אני רשע. גם המלאכים שונאים אותך בגלל
זה.
מלאך המוות (בבכי): אני לא רשע... אני לא רוצח...
הדוקטור: אבל זה מה שאתה משדר. בנוסף לעיסוק שלך: מוות.
מלאך המוות: מה אתה רוצה? זאת העבודה שלי. מישהו צריך לעשות את
זה. ואלוהים מינה אותי. מי אני שאומר לא לאלוהים?
הדוקטור: אני מציע שתעשה שינוי תדמית. תלבש שמלה לבנה, שים
מסיכה על כל הראש או איפור כבד, כפפות. (פאוזה ואז הוא מוסיף)
אה כן, תיפטר מהחרמש.
מלאך המוות (תופס את גולגולתו בידיו וצועק):
לללללללללאאאאאאאאאאא!!!
הדוקטור (בכעס): אתה רוצה שכולם ימשיכו לשנוא אותך?
מלאך המוות (משפיל מבטו): כדבריך דוקטור.
הדוקטור: טוב, זממנו תם. זה יעלה לך 200 שקל.
מלאך המוות: אני יכול לשלם לך בשעות?
הדוקטור: סליחה?
מלאך המוות: אין לי כסף אבל אני יכול לתת לך הארכה בזמן שהוקצב
לך לחיות.
הדוקטור: בסדר. תן לי הארכה של יום ועשינו עסק.
מלאך המוות: מוסכם (לוחץ את ידו של הדוקטור).
מלאך המוות קם מהספה, יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת.

מקום: גן-עדן, אחת הגינות, שני ספסלים מצדי המזרקה. עליהם
יושבים המלאכים: נפשיאל, חסדיאל, שריריאל ויפיאל. כולם מלאכים
יפים ושריריים. תווי פניהם יפים ולכולם שיער בלונדיני ועיניים
כחולות. לבושים בשמלה לבנה, בעלי כנפי ברבור גדולות ולבנות.
לכולם יש גם הילה על הראש, אך היא טיפ-טיפה חיוורת לעומת זאת
של מלאך המוות.

מלאך המוות נכנס לגינה, לבוש בלבן, עם כפפות, הוא מאופר
בכבדות ועל גולגולתו יש לו פיאה נוכרית.

מלאך המוות: שלום חברים!
נפשיאל: שלום, זר.
מלאך המוות: ומה אתם עושים כאן, חברים?
נפשיאל: כלום.
חסדיאל: כלום.
שריריאל: כלום.
יפיאל (בכעס): מה זה עניינך?
מלאך המוות: (ל יפיאל) סליחה. (לשאר המלאכים) רוצים שנצא ונשחק
בכדור-ענן?
שריריאל: מי אתה בכלל זר?
מלאך המוות: אני... האם...  (מסתכל על מזרקה) זרקיאל.
חסדיאל: אני לא מכיר שום מלאך בשם זרקיאל.
יפיאל שואף אויר ואז נושף בחוזקה. הפיאה הנוכרית של מלאך המוות
עפה וגולגולתו נחשפת.
שריריאל: אז זה מלאך המוות התיפלץ? מה חשבת? שתעבוד עלינו? שאם
קצת איפור ופיאה כבר לא תהיה מכוער ומנודה? איזה אידיוט אתה!
כל המלאכים פורצים בצחוק. מלאך המוות משפיל מבטו ולסתו מתעקלת
כלפי מטה.
נפשיאל: בוא נלמד אותו לוקח שלא ישכח.
המלאכים לוקחים את מלאך המוות, מרימים אותו וזורקים אותו לתוך
המזרקה. הם צוחקים ואז עוזבים את המקום.

המקום: הקליניקה. חדר מרוהט. על הקיר ישנה ספריה. ליד החלון
ישנה מכתבה ועליה ניירות. באמצע החדר יש שטיח ועליו ספה גדולה.
לידו ישנה כורסה ושולחן זכוכית קטן.

הדוקטור מסדר ספרים בספרייה כשלפתע נשמעת דפיקה בדלת.
הדוקטור (בקול רם): יבוא!
הדלת נפתחת ומלאך המוות נכנס. הוא לבוש בשמלה הלבנה שהיא רטובה
ומקומטת, הפיאה חצי תלויה מעל גולגולתו, האיפור כולה מרוח וכל
כולו נוזל מים.
הדוקטור: שב, ידידי. מה קרה?
מלאך המוות (פורץ בבכי ומתיישב על הספה): בוהוהוהו! בוהוהוהו!
...
הדוקטור: מה קרה? עשית את מה שאמרתי לך? (מתיישב על הכיסא).
מלאך המוות (בבכי): כן. אבל זה לא עבד.
הדוקטור: ספר לי מה קרה.
מלאך המוות (בבכי): בהתחלה כשהם לא זיהו אותי הם רק התעלמו
ממני. ואחרי שהם זיהו אותי הם צחקו עלי, קיללו אותי וזרקו אותי
למים. (בכעס) אני חוזר לתלבושת הישנה!
הדוקטור: בסדר, בדיוק קראתי בספר שצריך לומר לפציינט להיות
עצמו ולא מישהו אחר.
מלאך המוות מקיש באצבעותיו, ברק פוגע בו, הבזק של אור, ומלאך
המוות עתה לבוש בתלבושתו הישנה כשבידו החרמש.
מלאך המוות (בכעס): אני לא עוזב את החרמש שלי יותר! ראית מה
קרה לי בלעדיו!
הדוקטור (קצת לחוץ, לא יודע מה לומר): תן לי לחשוב כמה דקות.
לפתע הדלת נפתחת ונערה צעירה (בת 17-18) מתפרצת אל החדר.

בת הדוקטור, הילדי, היא נערה צעירה, תלמידת י"ב. יש לה שיער
שחור ארוך חלק וגולש ושפתיים אדומות כדם. היא לבושה בשמלה
שחורה והינומה כאילו היא חזרה מהלוויה.

דוקטור: מה קרה, הילדי ,הכל בסדר?
מלאך המוות: למה היא לבושה ככה? לא זכור לי שמישהו קרוב אליה
מת בזמן האחרון.
הילדי (בכעס אל מלאך המוות, לא מזהה אותו): מאיפה אתה יודע
בכלל מי מת או לא?
מלאך המוות: זה פחות או יותר התפקיד שלי.
הילדי מביטה במלאך המוות במבט תמוה.
הדוקטור: הילדי, מלאך המוות. מלאך המוות, הילדי - בתי.
מלאך המוות: נעים להכיר (ומושיט את ידו).
הילדי (מתעלמת ופונה אל אביה הדוקטור): אוף! נמאס לי מהחיים
האלה! נמאס לי מהאנשים האלה! כולם בני-זונות מחורבנים שצריכים
למות!
הדוקטור: מה קרה, הילדי? ספרי לי.
הילדי (בבכי): כבר חצי שנה שהם מחרימים אותי, ה בני זונות
האלה! רק בגלל שלא עישנתי 'תם סמים! אני קמה היום בבוקר ללכת
לביה"ס, אני הולכת אל האוטו ומה אני רואה? כל האוטו מלא
בכתובות נאצה: "הילדי הבת-זונה! הילדי השרמוטה! הילדי נותנת
לכל השכונה - 111111 055 ! נרצח אותך, חתיכת כלבה! אנחנו ננקום
בך!"
הדוקטור: די, די, הילדי, תירגעי. נגיש תלונה למשטרה.
הילדי (בבכי): אתה לא מבין! הם אמרו שאם אני אגיש תלונה למשטרה
הם יהרגו אותי. אני מפחדת. (צועקת) אף אחד כאן לא מבין איך זה
שבריונים נטפלים אלין ומציקים לך?
מלאך המוות מרים את ידו.
הילדי (בתדהמה): אתה? לך מציקים בריונים?
מלאך המוות (בעצב): כן. המלאכים בגן-עדן שונאים אותי וכל הזמן
מציקים לי.
הדוקטור (מוסיף): רק היום הם זרקו אותו לתוך מזרקה.
הילדי (מרחמת עליו): מסכן שלי!
הילדי הולכת אל מלאך המוות ומחבקת אותו חיבוק חזק.
מלאך המוות (במבוכה): אה... תודה.
הילדי קמה והולכת לשולחן הזכוכית ושותה מים מהכוס שהייתה שם.
ואז היא מסתובבת אל מלאך המוות.
הילדי: תלבושת נחמדה יש לך!
מלאך המוות: תודה.
הילדי: והחרמש - מגניב! בטח אפשר לכרות אתו ראשים ולשסף גרונות
ולשחוט לאנשים את הקישקעאס!
מלאך המוות (בגאווה): כן. כן. כן.
הדוקטור: הילדי, מלאך המוות. יש לי עכשיו פציינט. אתם יכולים
לצאת החוצה בבקשה? קחו,  (מוציא 100 שקל מהארנק) אני נותן לכם
כסף. צאו ותבלו קצת, תדברו.
מלאך המוות ו הילדי יוצאים מהחדר.

מקום: מחוץ למרפאה. ברחוב. ליד המדרכה חונה המכונית של
הילדי. היא מטונפת, מלוכלכת ומלאה בכתובות נאצה. הגלגלים
מפונצ'רים. הרחוב הוא רחוב רגיל למדי. מלא בבתים משותפים, השמש
זורחת, יש עצים פה ושם. מרחוק ישנה חבורת נערים לבושה במעילי
עור וגורמטים. כולם מעשנים סיגריות.

מלאך המוות (מזועזע): הילדי, מה הם עשו לך למכונית!
הילדי (לעצמה): ה בני-זונות האלה!
מלאך המוות: בואי, הילדי, ננקה את המכונית.
הילדי מהנהנת בחיוב, פותחת את הבאגאג' ומוציאה צינור, מטלית
וסבון.
מלאך המוות: אני הולך לחבר את הצינור לברז של הבניין. אני מיד
חוזר.
מלאך המוות לוקח את הצינור והולך.
הילדי (לעצמה בלחש): איזה מלאך נחמד.
חבורת הבריונים, נפי, חסקל, שריר ורפי מתקרבים אל הילדי.
רפי: הנה, הנה הילדי הכלבה!
הילדי: תשתוק, אידיוט!
רפי (נותן סטירה ל הילדי): שקט, כלבה.
חסקל: הזונה קיבלה אומץ, אה? (שולף סכין).
שריר (תופס את הילדי ב צוואר): עכשיו את יורדת לי, 'בנת? יא
חתיכת זונה.
הילדי (מנסה לבעוט בשריר וצועקת): הצילו!
נפי (ברשעות ואיום): אף 'חד לא יעזור לך!
הבזק אור. מלאך המוות מופיע במלוא הדרו. גלימתו מתנופפת ברוח,
הוא מחזיק את החרמש בתנוחה מאיימת וההילה שעל ראשו בוהקת כל כך
חזק עד שאי-אפשר לראות את מה שמאחוריו. הבריונים רואים את
צלליתו של מלאך המוות על רקע אור חזק מאחוריו.
מלאך המוות: כה אמר מלאך המוות - עזבו אותה בשקט ולא מות
תמותון.
חסקל (מסתער על מלאך המוות עם סכינו): 'תה לא מפחיד אף אחד!
מלאך המוות מכה בחרמשו. חסקל נופל מת על הכביש.
מלאך המוות (באיום): מי הבא בתור?
נפי, שריר ורפי פותחם בריצה ובורחים.
הילדי: בוא נרדוף אחריהם!
מלאך המוות: כרצונך, גבירתי.
מלאך המוות מקיש אצבעותיו וברחוב מופיע פתאום סוס אביר שצבעו
לבן, על גבו אוכף בצבע מלאכי (מעין תכלת כזה). מלאך המוות עולה
על הסוס ומעלה את הילדי יחד עמו.
מלאך המוות: החזיקי חזק!
הילדי מחבקת בזרועותיה את מלאך המוות כאשר היא ישובה מאחוריו.
מלאך המוות מכה בסוס עם קצה המוט התחתי של החרמש והסוס מתחיל
לדהור. הסוס דוהר ומלאך המוות ו הילדי רודפים אחר הבריונים. הם
מגיעים קרוב אל נפי, מלאך המוות מכה בחרמשו ופוגע ברגליו של
נפי, נפי עושה סלטה לא שלמה באוויר ונופל על הכביש נאנק
מכאבים. הם מגיעים קרוב אל רפי, מלאך המוות מכה בחרמשו עם צד
הכהה בראשו של רפי, רפי עף באוויר ונמרח על הכביש. הם מתחילים
להתקרב אל שריר.
הילדי: תן לי עכשיו, גם אני רוצה!
מלאך המוות (מושיט לה את החרמש): ברצון רב, תיהני!
הם מתקרבים אל שריר וקצת עוקפים אותו, הילדי מכה בחרמש
אחורנית והמכה מסרסת את שריר שנופל על הכביש, מחזיק במבושיו,
נאנק מכאבי תופת. הילדי צוהלת.
הילדי: זה היה כיף! (מחזירה את החרמש אל מלאך המוות).
מלאך המוות: תודה רבה.
מלאך והמוות ו הילדי רוכבים מחובקים אל עבר השקיעה.

המקום: בית הקברות בחצות הליל. המקום שקט לגמרי. אין אף נפש
חיה שם חוץ מ הילדי ומלאך מוות (אני לא יודע אם הוא מוגדר כנפש
חייה או לא). המצבות הלבנות זוהרת במקצת לעומת חשכת הליל
השחור.
הילדי: מלאך המוות?
מלאך המוות: כן, הילדי.
הילדי: תודה.
מלאך המוות (קצת בעצב): על לא דבר.
הילדי: לא, אני באמת מודה לך. עשית לי את היום. איך שהפחדת את
הבריונים האלה, ואיך שהכית ב חסקל... ואיך שחבטת ב נפי... זה
היה גדול!
מלאך המוות (קצת בעצב): תודה.
הילדי: מה קרה? למה אתה עצוב?
מלאך המוות: את נפטרת מהבריונים שלך אבל ברגע שאני עולה למעלה
הם שוב פעם יטרידו אותי ויציקו לי.
הילדי: אז תעשה להם את מה שעשית לבריונים שהציקו לי.
מלאך המוות: את לא מבינה, אסור לי להרוג מלאכים. הם בני
אלמוות.
הילדי: אבל מותר לך לפצוע אותם, נכון?
מלאך המוות: הם רבים ממני. אם נתחיל להיאבק הם יביאו את החברים
שלהם וידי תהיה על התחתונה.
הילדי: אז מה אתה עושה?
מלאך המוות: אני מתרחק מגן-העדן כמה שאפשר. אני בא לשמה רק
שהתפקיד מחייב וגם אז אני מנסה להימנע מהם.
הילדי (בהתלהבות, מנסה לדרבן): מה קרה לך, מוות? חשבתי שאתה
המלאך החזק מכל המלאכים! חשבתי שהרגת
6057892358455016678455321890000673901 שדים, שלדים ושאר יצורי
תועבה במלחמת הטוב ברע....
מלאך המוות: אני כן הרגתי... רגע, מאיפה את יודעת את זה?
הילדי (משקרת): אלוהים אמר לי, הוא גם אמר שהוא גאה בך במיוחד
על זה ושאם עוד פעם המלאכים הרעים יטרידו אותך אז הוא יעזור לך
ללמד אותם לקח.
מלאך המוות: באמת?
הילדי: באמת!
מלאך המוות (מאמין באמת ובתמים למה ש הילדי אמרה): אם כן, הגיע
הזמן לזכותן מחדש בכבודי! אני הוא מלאך המוות! אני הוא קוצר
הנשמות! אני הוא נושא החרמש! (צועק) אני הוא מלאך המוות!
הצעקה מהדהדת ברחבי בית הקברות.
מלאך המוות (חושב לרגע): הילדי, את רוצה טיול בגן-העדן?
הילדי (בהתלהבות): כן! תן לי רק להתקשר לאבא, שלא ידאג. (הילדי
מוציאה פלאפון ומתקשרת לאביה. היא מדברת איתו במשך דקה). אוקי,
הוא מסכים.
מלאך המוות מושיט ל הילדי את ידו השלדית. הילדי לוקחת אותה
ואוחזת בה חזק. מלאך המוות מנופף בחרמשו ובית הקברות מתמלא
בערפל סמיך. כשהערפל מתפזר הילדי ומלאך המוות כבר אינם.

מקום: גן-העדן. הילדי ומלאך המוות פוסעים להם בשדרות
הראשיות. השדרות הן שביל מרוצף שמצדדיו נטועים עצי ברוש גבוהים
ושתולים מתחתיהם פרחים צבעוניים.
הילדי: איזה מקום יפה זה! חבל שאתה נאלץ כל הזמן לברוח מפה
בגלל הבריונים המלאכים האלה.
מלאך המוות: כן, באמת חבל.
הם הולכים אל עבר היער הפסטורלי, שהוא יער פסטורלי עם עופרים
ופרפרים וציפורי שיר.
הילדי: איזה יער יפה. (רואה עופר) איזה חמוד! אפשר להאכיל
אותו?
מלאך המוות (ביובש): כן.
הילדי (מאכילה את העופר): היער הזה ממש יפה.
מלאך המוות: כן, לא סתם קוראים לו היער הפסטורלי. בואי, עכשיו
נלך לשוט באגם.
הם הולכים לאגם ועולים על סירה. מלאך המוות חותר ואילו הילדי
מתרווחת מתחת לשמשייה ונהנית מהנוף.
הילדי: המקום הזה פשוט ק-ס-ו-ם!
מלאך המוות (לעצמו): אני אוהב לחתור בסירה!
הילדי (מחייכת): את חותר טוב מאוד, מוות.
מלאך המוות (בחיוך): חן-חן לך, הילדי.
הילדי: אני לא מאמינה שאת כל זה עזבת רק בגלל המלאכים הרשעים
האלה.
מלאך המוות: עכשיו שאני חושב על זה, גם אני לא מאמין.
הילדי: תיזהר!!! מאחוריך...
סירה ובא יושב המלאך מיכאל מתנגשת בסירה של מלאך המוות ו
הילדי.
מיכאל (בכעס): מוות, תסתכל לאן שאתה חותר!
מלאך המוות: אולי תיזהר אתה! זו לא רק אשמתי!
מיכאל (מביט פתאום ב הילדי): מי זו היפהפייה שהבאת לכאן?
הילדי (קמה ומציגה את עצמה, מושיטה יד): נעים מאוד, אני
הילדי.
מיכאל (לוחץ את ידה): אני מיכאל, מוקסם.
הילדי מחייכת במבוכה.
מיכאל: רוצה לשוט איתי, הילדי הנאווה?
הילדי: כן... כן...
מלאך המוות (בכעס): היי, ומה איתי?
הילדי: אתה לך תימצא את אלה שמטרידים אותך וטפל בהם.
הילדי מדלגת אל הסירה של מיכאל ומתיישבת. מיכאל חותר והסירה
מתרחקת ממלאך המוות. מלאך המוות משפיל מבטו וחותר בעצב אל חוף
האגם.
מיכאל: הו, הילדי, את יפה כל כך!
הילדי (במבוכה): תודה רבה...
מיכאל: אני אוהב אותך, הילדי.
הילדי (מוקסמת): אני אוהבת אותך גם, מיכאל.
מיכאל רוכן לעברה והם מתנשקים.

המקום: המזרקה שבגן-עדן. נפשיאל, חסדיאל, שריריאל ויפיאל
יושבים על הספסלים ומדברים.

חסדיאל: היום הצלתי את ראש העיר של אתונה מטביעה.
נפשיאל: ענק אתה, חסדיאל.
שריריאל: אז מה? אני עצרתי רכבת דוהרת שעמדה להתנגש במישהו
ששכב על הפסים ורצה להתאבד.
נפשיאל: וואו!
שריריאל: אני גדול יותר מכולכם כי חסכתי למסכן פגישה עם ה
תיפלץ הזה...
יפיאל: המכוער...
נפשיאל: החלשלוש...
חסדיאל (מצטעק): מלאך המוות!
שריריאל: אנחנו יודעים שמדובר בו.
חסדיאל (מצטעק): לא! הוא כאן... והוא נראה כועס.
כולם מסתובבים. מלאך המוות ניצב שם בתנוחה מאיימת מחזיק
בחרמשו שלהבו החד נוצץ מרוב חדות.
מלאך המוות (בזעם): לא עוד קללות! לא עוד גידופים! לא עוד
הצקות! אין יותר "תיפלץ"! אין יותר "מכוער! זהו, זה נגמר! אתם
יותר לא תתייחסו אלי כמו אל כלב. זה ברור?
שריריאל: שתוק, תיפל...
לפני ש שריריאל מספיק לסיים את המשפט מלאך המוות מכה בו עם
חרמשו. שריריאל עף אחורה היישר אל תוך המזרקה.
יפיאל: תקראו לשאר המלאכים! בוא נלמד אותו לקח!
חסדיאל רץ לקרוא לשאר המלאכים ואילו נפשיאל ו יפיאל מתנפלים
על מלאך המוות. מלאך המוות מתחיל להיאבק בהם, הוא חובט בהם עם
החרמש ובאחת המכות הוא משאיר חתך עמוק על לחיו של יפיאל. יפיאל
נוסג אחורה ו נפשיאל ניגש אליו לבדוק את מצבו.
יפיאל (בבכי): תראה מה עשית לי, תיפלץ!
מלאך המוות (מרים ספסל וצועק): שקט!!! אתה לא תיקרא לי יותר
"תיפלץ"! (הוא זורק את הספסל על יפיאל ו נפשיאל. הספסל פוגע
בשניהם והם נופלים על הרצפה מעולפים).
לפתע חסדיאל מגיע ואיתו ארבעה מלאכים חסונים.
חסדיאל: הנה הוא! תפסו אותו!
מלאך המוות (מחזיק את החרמש בתנוחה מאיימת): רק נסו -
ותתחרטו!
אחד המלאכים: אני מציע שלא נסתבך. הוא יכול להיות די מסוכן.
מלאך אחר: אני לא רוצה להישרט ולהיפצע בגלל סכסוך שלא שלי.
חסדיאל: אבל זה מלאך המוות שכולנו שונאים.
אחד המלאכים: כן, אבל עכשיו הוא חמוש ומסוכן.
מלאך אחר: עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא שונא אותו עד כדי
כך.
המלאכים (ל חסדיאל): להתראות. תסתדר בעצמך.
המלאכים עוזבים.
חסדיאל (בפחד): מלאך טוב... מלאך טוב...
מלאך המוות מתקרב אליו עם חיוך זדוני על גולגולתו.

המקום: הקליניקה. חדר מרוהט. על הקיר ישנה ספריה. ליד החלון
ישנה מכתבה ועליה ניירות. באמצע החדר יש שטיח ועליו ספה גדולה.
לידו ישנה כורסה ושולחן זכוכית קטן.

הדוקטור יושב וקורא ספר. נשמעת דפיקה בדלת.
הדוקטור: יבוא!
מלאך המוות (פותח את הדלת וניכנס): זה אני, מלאך המוות.
הדוקטור: הו, שלום רב. שב בבקשה. תישתה משהו?
מלאך המוות (מתיישב על הספה): לא, תודה. אתה יודע מה קורה עם
הילדי?
הדוקטור: היא סיפרה לי שהיא יוצאת עם אחד בשם מיכאל. היא אמרה
לי שהוא פשוט מלאך.
מלאך המוות (לעצמו): בזה היא צודקת, אלף אלפי עזאזל-ים.
הדוקטור (לא שמע): מה?
מלאך המוות: כלום, כלום.
הדוקטור: מה קורה עם המלאכים בגן-עדן?
מלאך המוות (בדכדוך): עדיין שונאים אותי.
הדוקטור: והם עדיין מציקים לך ומטרידים אותך?
מלאך המוות: לא, עכשיו הם גם פוחדים.
הדוקטור: נו, אז מצבך השתפר.
מלאך המוות (בעצב רב): אבל עדיין... אף אחד לא אוהב אותי...
הדוקטור: אבל ממה שראיתי הילדי מחבבת אותך. היא לעולם תהיה
אסירת תודה על מה שעשית לה.
מלאך המוות: כן, כן, כן. אבל היא מאוהבת במיכאל ויוצאת איתו.
לא איתי.
הדוקטור: הילדי היא בת אדם, לא מלאכית. זה טבעי שהיא תתאהב בבן
אדם ולא בך. אתה צריך למצוא לעצמך איזה-שהיא מלאכית נחמדה
וטובת לב שתאהב אותך. ואני בטוח שיש כזאתי.
מלאך המוות: אתה טועה ובגדול. מיכאל הוא מלאך כמותי, בעצם, לא
כמותי. הוא מלאך קלאסי, לא כמוני - עיוות של מלאך. תגיד, איזה
מלאכית בכלל תתאהב בי?
הדוקטור: מיכאל הוא מלאך?
מלאך המוות: כן.
הדוקטור: טוב לדעת. העיקר ש הילדי מאושרת. תגיד לי, איך
התמודדת עם המלאכים הבריונים?
מלאך המוות: כמו שהתמודדתי עם הבריונים כאן, נלחמתי על שלי
ונקמתי על כל ההשפלות שהם השפילו אותי. לקחתי את החרמש והכיתי
בהם מנה אחת אפיים.
הדוקטור: בדרך כלל אני לא מעודד שימוש באלימות. למה לא ניסית
לדבר איתם?
מלאך המוות: זה היה פשוט חסר טעם. (בעצב ומעין השלמה) כנראה
שנגזר עלי להיות שנוא לעד. אהבה זה לא חלק מהגדרות התפקיד שלי.
(מלאך המוות משפיל את מבטו).
מלאך המוות קם מהספה והולך אל עבר הדלת.
הדוקטור: לאן אתה הולך?
מלאך המוות (מוציא דף מהגלימה): יש לי הרבה עבודה לעשות.
(פאוזה) תגיד, דוקטור, אתה באמת חושב שיום אחד אני אמצא מלאכית
שתאהב אותי?
הדוקטור: כן.
מלאך המוות: אני מקווה.
הדוקטור: בעזרת השם.
מלאך המוות (בתקווה, מעלה מבטו כלפי השמיים): בעזרת השם.
"פריז" (קיפאון). מלאך המוות אוחז ביד ימינו את החרמש וביד
שמאל דף נייר. הוא עומד זקוף וראשו מכוון כלפי השמיים. הדוקטור
יושב על הכורסה כשראשו מופנה אל עבר מלאך המוות ופניו מחייכות
ומעודדות. לאט לאט הבמה מחשיכה וישנו אור קטן רק על מלאך
המוות. כעבור דקה האור נכבה.

- מסך -

הערה שהיא בעצם בקשה: לא הצלחתי למצוא שם טוב למחזה. אם יש
לכם רעיון אנא הגיבו והציעו אותו. כל רעיון יתקבל בברכה.
אנא הציעו שם למחזה. תודה