New Stage - Go To Main Page

ב. אלמוג
/
אמירה בת סלימה

הערה:

סיפור זה עיקרו עשוי שברי שירים מחמשת ספרי שיריה של אמירה הס
(אך אין הוא עשוי מעיקר שיריה) (אמירה הס, המשוררת, ולא עמירה
הס, העיתונאית). על-כן יקשה עלי לטעון, שזה הוא סיפורי שלי,
שלי ממש, יציר כפי, שנולד מתוך תוכי, מכוח איזו מקוריות החבויה
בי, או איזו רוח של יצירה. אבל מי יכול לטעון כך ועל מה?
איני בטוח, בכל מקרה, אם אמירה הס תסכים לקבל עליו בעלות. איני
בטוח אם היא תסכים לתת ידה לשיבושים המכוונים, שהפלתי
במילותיה, ובקישורים שעשיתי בין שברי שירים שונים שהפכו אותם
אחרים, אולי זרים לה. וזרים גם לחייה, שרק לכאורה מתוארים כאן
בסיפור.
לא אנסה לטעון, מכוחה של מסורת עתיקה, שהיתה לי זכות לעשות מה
שעשיתי ביצירתה, ושאלו מדרשי שירים. אבל אומר שכל כוונתי, אם
היתה לי כוונה, היתה לעורר את הקוראים לשוב מן המדרש אל
הפסוקים, ומסיפורי אל שיריה. אם אצליח - זה יהיה שכרי.
(והערה אחרונה: כותב שורות אלו אינו קרוב משפחה לאמירה הס,
ואינו יודע דבר מקורות חייה מלבד מה שנכתב בפנים ספרי שירייה
ועל עטיפתם האחורית. כל מה, שחורג מאלו בסיפור, הוא בדיה
מוחלטת מלבו.)




היא אמירה בת סלימה בת חיים יצחק יהודה בן יחזק-אל עליו השלום,
תינוקת רכת עביה גונבה בין ארצות במטוסים, אל תוך מלתעות איזה
זמן בו חושך חופר בחושך. בת בגדאד אמי, אך מוכנה להישבע כי
ילידת לונדון היא. ובינתיים אביה אבדה לשונו, ורק עינו רק עינו
עדיין חגה במסלול כואבים. כבת שלושים שנים ישראליות, ועוד שנים
עיראקיות ספורות, הכריזה: "עם המזרח הנקלה הזה לא יבוא מגעי,
לא אזכור בית הורי, פני אמי תנשמת - בוכה על חורבות, ופני אבי
כרוב - אלוהים לא הושיע לו...".

בוקר אחד, בעמידתה מול המראה בבית הוריה בישראל, בחנה התבוננה
בעינייה, ומצאה אותן מלוכסנות, בצבע הדבש או השקד, ומהרה אל
מטבח אמה כדי לקרוא: "ודאי יש בי דם רוסי!". אמה צחקה ולא שמעה
למחשבות בתה הקטנה: "הלוואי יצמח לי יום אחד עור אחר, חדש,
ויכסה על כל גופי, עד שאהיה גם לבנה גם חלקה". האם יצאה החוצה
מן הבית אל ערוגת התבלינים, והבת שאלה אחריה בחשש: "לאן, אמי,
לאן? גן של אנשים אינו צללים של דקל! נפלה בבל-שער-אל ואת
בוכה?". אם היתה יודעת אמירה באותו יום להתנבא, היתה מודיעה
כבר אז לכל הבנים והבנות בכיתתה מה שתכתוב אחרי שנים רבות,
כשתשורר: "הכו הכו בתוף, כי בבוא שעת הקטבים להיפתח, כל גובה
אררט אל כוס אמי יחפור".

שני סוסים אנחנו, הסבירה לאהובה הראשון, עומדים על קו האור
ומתבוננים. והוא, שלא זכה אף פעם לדרוך על מפתן צריף הוריה
במעברה, הקשיב לה, כשאמרה: "אגיד לך, היו זמנים, שלא ידעתי
אולמות קונצרטים מה הם, ורק שמעתי צ'לרי בגדאד, קונצרט שתיקה
כל היום". הבטיחה לו בלחש, שתוותר על הצלילים של בית אביה, על
העוד, הקאנון, הכמנג'ה והנאי, ובדבריה התגוששו קירבה ומרחק, עד
שבחלל שביניהם נפתחה הדלת לאהבה. כשליטף את ראשה ואת שערותיה,
והבטיח לה את בטהובן ובאך, את שוברט ומוצרט, במחיר ההפסד
שתפסיד ויפסידו כל צאצאיה, הזכירה לו, שלא ישכח למי נתונה
אהבתו: "אני מזרחית עגומה מנפש, צוענית של קול מחול ומפתן
מדרגה, ובידי טבעת, שהצלחתי לשמור, ולה צורת לב משופשף
ואפור".

התגרתה בו והסבירה, שאל לו ליקרב אל הדלתא הפצועה של גופה,
ונימקה שאם יגע בה שם- משוגע יהיה ומשוגעת תהיה, משוגעים, עד
שיפחדו ללחוש בחושך את השם "בבל". ואחר כך חיזרה אחריו במילים,
שהאמינה שבן המערב יאהב לשמוע על אחיה בני המזרח: "אנחנו בני
אטלנטיס, מן הים עולים שרידים. יש הגרים בשכונת התקוות. יש
מהגרים פסלים נשברים". הוא נולד שנים לפני כן בעיירה בפולניה,
ילד זך וקטן, שהוריו כינו בטעות "אלקה", וכך קרוביו מעיירה
אחרת סרגו לו בטעות כובע ורוד וחליפה ורודה כמתנה ושלחו אותם
בחבילה עם פתק בו נכתב "לאלקה הרכה". בבוא הזמן הסתברה אלקה
להוריה וקרוביה כבן זכר, אבל היא כבר הספיקה ללמוד, שאיבר מינה
נמצא בפנים גופה, חבוי כמו לבה. כשפגשה אמירה את אלקה, סיפרה
לו איך לימדו אותה בילדותה לתת עוד לחי, לעשות שפגט, להישאר
בתולה, וחשבה, שכשטסה במטוס לארץ ישראל, לא תארה לעצמה, שחליפה
ורודה, שנתפרה עבור אלקה אהובה לעתיד בפולניה, יכולה להיות פסי
פיז'מה של בגדאדי.

באותם ימים של אהבת אהוב ראשון, של זיכרונות ילדות, שביקשו
להתנסח לשירים, סירבה אמי לשיר את השירים שיועדו לה, את שיר
הנענע, את שיר הבצל וקליפותיו. סירבה לקריאות הטם טם מן
הג'ונגל הרחוק, וסירבה לקריאות המטבח הקרוב המבקש מן הנשים
לשמור מסורת אמהות ומלאכתן, לפני שזו תיפול קורבן לזמן החדש.
ביקשה ללכת בדרכים חדשות, וחשבה אולי תמצא רוחניות, שנופלת
בצורת טיפות מן השמיים, כמו צורת דמעה, שיצאה לה פעם מתוך
העיניים. התפללה, אולי עכשיו הטיפה תטפטף מתוך האלוהים, מתוך
בשר השמיים, ותנבע בלי געגוע, סתם גשם, שמצמיח כלום בחורף
אפלולי. והחלה כותבת שירה לאהובה, מצפה להבנתו: "אני באתי
ברכבת, אשר צלחה את בגדאד והגיעה ויה פולין לישראל, ויה
דולורוסה לישראל. רכבות דהרו על אבי, ואנחנו פסענו על החול,
כפות רגליים תמימות טובעו בחול הלילה של שער העלייה, עד שמרחוק
נצץ צריף".

חשבה לעצמה אמי, שאיש לא יודע את האמת, שהיא חיה כמה נשמות
ונופלת וקמה כמו חתול, ושהיתה יכולה לחצות את הרחוב בריצת פחד
בלי לצעוק הצילו, בלי שאיש ידע. איש גם לא יודע, שהיא יכולה
ללכת יחפה על המים, לשים צלב מים על אש הבוער במצחה, ולבכות
זרמי תוגה. וכך חזרו ומילאו את ראשה מחשבות על ילדותה, אשר הדר
מים וריח תלתן היה לה, מחשבות על יוקנעם, שהיתה מושבה עתירת
ריח מלונים, ובלילות העגלות היו עומסות את מלוני הדבש, וטסות
בכביש הראשי של המעברה. בנחיריה היו נאבקים אז המלונים בריח
אגוזי האדמה, שהצמיח אביה, ופתאום שוב סערו בלבה השמועות, שהיו
רוחשות במעברה, שאנשים משתגעים בצריפים, ושאישה אחת העלתה את
צריפה באש, ונקברה תחת להבות חורבנה. נסחפת בין חיי המעברה
לאהבתו אמרה לו: "גם באוהל היתה עששית הנפט מהבהבת חליפות
ומעלה ריחות בערה, ובשעה שלא היינו רואים- זמנים נרמסו".

הוציא אלקה סיגריה להבהב מולה בחושך, במטבח בית הוריה, שכבר
מזמן עזבה אותו המעברה, ואמי אמרה לו: "לא זה המקום לעשן ולשים
את הבדלים שלך בכוס הזכוכית של בית הורי...". ביקשה ממנו לצאת
את בית הוריה, וכוס הזכוכית הפשוטה, השקופה, של הוריה, שרגילה
היתה להתמלא בתה של נענע, הפכה בעיניו לסמל חוסר יכולתו העצובה
של אדם לוותר על עברו, וחשב על עברו, שעלה כעשן לשמיים מן
הארובות של טרבלינקה. הוא יצא והתרחק והיא כבר תרגלה בפיה איך
תאמר לאהובה השני, שהיה לאבי הבגדאדי, אותו היא זכרה עדיין
כנער, שגדל לצידה במעברת יוקנעם: "המערב - אין בו רוח לטף,
למשל, תוכו כמו מבושל חרוך בתכריכים". ידעה, שיקשיב לה מלוא
פה, למילותיה- שיסתרו את כל ספרי הפיוטים, ועם שייזהר בקרבת
גופה, ירגיש איך בבשרה מזרח ומערב במקצבים סוערים משיקים.

והיו אז ימים בין שני האהובים, ראשון ושני, היתה רבקה, אישה של
רב, מזמינה אותה לביתה, ובלילה ההוא, כשבאה אליה אל הסלון
המרווח שבעיר הקרובה, היתה רבקה הרה בחודש חמישי וגופה מעוגל,
והיא נשקה לשם אמי וליטפה את כל גופה, עד שנפלה עליה מאוד והיא
שוקקת מאוד, רוצה לבכות מראות ולנשום גוף אישה, שבא מן המזרח,
ללמוד איך טעמו שונה, חריף-מתוק ולא חמוץ-מלוח, ומה אחר
בתנועותיו. רוצה לחוש את חום הצבע הדרומי של עורה, לצייר את
נועזות תווי פנייה המזרחיים, להריח את חוסר הבושה של שערה
השחור בהרבה מקומות, לומר לה בתאווה גלויה: "במזרח אין פחד
בתשוקה, הכל מקצב סוער כמו ריקודים של בטן, אין שעונים חופזים,
הזמן עומד מלכת כמו פירמידות מצרים וכמוהן אין הוא משתנה,
קדמון ומדברי". וכשהגיע אל הבית בעלה של רבקה, רבי מנחם מנדל
מקליפורניה, החלה אמירה בת סלימה מלחשת לעצמה: "אני לא מן
המדבר, אני לא מדבר. מדבר רחוק מלונדון, רחוק גם מבגדאד. עיניי
ראו שלג בהרי כורדיסטן" ושואלת את הרב שאלות תמימות של הלכה,
כמו היה חכם באשי בבגדאד, כמו לא התלהט גופה דקות לפני כן
באהבת אישה צפונית קרירה, אשר ביקשה לעשות גופה מזבח, רק אימצה
עוז לבה ושאלה: "מה יעשה אדם, שאין לו הרים לשאת אליהם עיניים?
ומה מראה חתול בליל הבתולין? ומה חמולות נודדות מבקשות אהבה
בעבור חוט, שהרגע נותק?". והוא, כשכבר שאלה את כל שאלותיה, עמד
שעון אל אישתו, מרגיש את חום ביטנה האוצרת את בתו, שכבר נעשתה
יפה בעיניו, והיה מלטף בלי דעת את שערה, הופך שותף נסתר למסחר
המגעים שבין האישה מן המזרח הקרוב לבין אישתו שמן המערב הרחוק,
תוהה אם שונה תחושת המים בין מי שחתר נגד זרם החדקל לבין מי
שטבל גופו באוקיינוס ארקטי.





אמי לחשה אז לעצמה, כי בכוח האהבה, בכוח חיפוש אחר אהבה, גם
תינוק קורא לחיק. והיא, שנולדה ברחם כותבי סת"ם מברזן, קראה
פתאום מול מצבת אביה: "מה פחדתי קברך, אבי, אבני
הושע-נא-רבה!", ובלילות התיישבה לכתוב, בעיקר בראשי חודשים:
"אם נעלה ולא אתרפק אל האבן, כי לא אדע איך בוכים בשעה הזאת,
אתה ארך החסד בוא אל חלומי, שם נבכה עוד ועוד. שם, בחלום, נהלך
בשבילי הגן האסור, עם כל עוצמת הכאב, בכל החצרות, אבי ואני
במסע ארוך אל הגגות בבגדאד". וככל שהעמיקה לחשוב, הרגישה, כי
אביה מת יחד עם צריף הפח ועם הימים, וכשניסתה להיזכר בילדותה-
ראתה רק משוגע בורח, נעלם בתוך השדות כאשליה. ואני בילדותי
ראיתי בגופה, שהיא משתוקקת שוב לטוס במטוס לארץ ישראל, לחזור
לשער העלייה, לנשק את החול, לטבוע בתקווה, לנגוס בפרוסת הלחם
שנתנו לה אנשי הסוכנות, ולהתרסס ולהתרסס ולהשתעל יחד עם אביה
ולבכות בתוך המדבר בלי דמעות.

רצונה לאבד בתוך החיים של ליל הגשם הנעלם ההוא, בו הגיעו לארץ,
הזכיר לה, כי לא נותרו לה זיכרונות מבגדאד הנעזבת ומן
הערבית-היהודית. כמו מעבר לערפיח השכחה, בתוך טשטוש תחומים צף,
הזיכרונות התחילו בעברית, או לכל המוקדם במטוס הזה, שלא גומר
לטוס, באוויר. וכמו הגשם, שהיה אחר אז בתוך צריף הפח, כמו העצב
השמיימי, שכיסה פתאום את נפש הילדה ביום הגשם, מתוך הערפל הגיח
מת ופניו כמו בתמונה עם מסגרת מוזהבת, וקול אמה קרא מן העבר
באוזנייה: "הלג'יין לובשים לבן. הפליטים לובשים לבן. על עורם
כותנות לבנות ובטנם תפוחה". פתאום החלה חושבת לעצמה בקול אמה,
ורואה דרך עיניי ילדותה שורות שורות של לג'יין פוסעים בדרך
למעברה, על גופם כותנות לבנות, ובטנם עגולה, תפוחה, ולכולם,
ידעה, גברים כנשים, הריונות בבטנים.

וכאשר ביקשה להמשיך להביט בשדה, נזכרה, שאביה לא שם, ופתאום
גילתה, כי קצות אצבעותיה סירבו לשכוח, שהיא נצר למשורר חכם
הרון ברזאני, נצר למשוררת אוסנת, שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן,
ומתוך שביקשה, שלא להסתתר עוד, דיברה על מרחבים של תעתועים
וגעגועים העומדים מנגד, ופתאום יכלה לראות מולה את בגדאד גדה
נשטפת, ופתאום יכלה לומר: "ארבעים שנה שקדתי על חקר פרט שולי,
על גוון העביה בה הלבישו אותי לפני שעלינו על המטוס בשנת אלף
תשע מאות חמישים ואחת, או על צליל הרוח בפגיעתו בפחון שלנו
במעברת יוקנעם בשנת אלף תשע מאות חמישים ושלוש, ופתאום במחשבה
אחת הגעתי עד לנהר פרת, קפצתי לחדקל, והפלגתי, כשריח דגים
צלויים מלווה אותי".

ומאז החלה אמי אמירה בת סלימה בת סמרה ללחוש לעצמה על משכבה
בלילות לפני התרדמה: "לעד אטוס במטוס הזה, שלא גומר לטוס לארץ
ישראל". וכך, מתוך שעצמה עליה מאוד האהבה, ניגון העוד והכינור
של בני בגדאד הפכו בהבהובי דמעותיה לנחל, והיתה נהרים סמבטיון
אור, עד שהציפורים הנואקות בתוך בטנה את מעופן, כבכי המתמשך
להירפא אל הכיסופים, פרצו בסרנדה. וכך, בלילה אחד כמו התרפאה
והיתה כולה אור, וחשה כאילו לילה גנוז יצא מאופל חייה, ונזכרה
באמה, שפעם אמרה: "מעוף הציפורים הבוכיות זה חדקל".

ומכיוון ששנים, שחקרה את תת-המודע של עלמה בגדאדית אחת, השכיחו
ממנה את בגדאד שבמודע, התחילה לתעד את זיכרונותיה מזמן המעברה,
שגבלה במושבת יוקנעם. שם, בשעה מוקדמת של בוקר, שמעה קול שכוי,
וכך נקשרו זה לזה בשירתה קריאת שמע וקריאת הגבר. ומפתח לול
המעברה היו יוצאות מתרוצצות התרנגולות, כפותיהן רגלי כוכבים,
משאירות עקבות בחול, משרטטות נתיבי שבילים בין האוהלים
לפחונים. ושם, בין עצים ונוף קדומים של שוקט, שם טבעה באהבת
אמת בתוך כל נרקיס, ועם בוקר היתה יוצאת אל השדות. והערב היה
יורד בתוך פניה, בוהק בריח נרקיסים, ומרחוק מחנה צריפי הפח היה
לוהט בחשכה מתוך תוגת האופל של הנרקיסים ולובנם. והיא היתה
דוברת אל הסביונים ולוחשת: "נפלא זמן הדמדומים, כי נצבע הדם
צבע אוכמניות, ובתוך שדות חיים אני מריחה את האדמה, והיקום
מפכה בדהרת שמש". ואז היתה דוברת אל כל נרקיס לוחשת: "ורק
אלוהים לבדו נטמע אל הסביונים, וכל נפש הפרח הצהובה כולה יופי,
והעין תביט את האור כאילו ראתה את האלוהים".

וכך, הרבה לילות עששית הנפט דלקה והעלתה ריחות של בערה בחלל,
שלא היה בית, והמיטות היו מוצעות, ואמה כמנהגה היתה מסתובבת
כמו רוח, מאיימת למות, כוויות עוברות בה, אש בנפשה, תופת
שכזאת, וריח בשמים כהדר עיטר את השמיים, ושער ראשה שער ראש
אישה מזרחיה, כשובל אש בין הנהרות. ופעם אחת הגיע הדרוזי מדלית
אל-כרמל, שהכה בידיה ובשוקיה, והשקה אותה חלב עיזים ודבש
מלכות, עד שיצאה ממנה הרוח הרעה. אבל שנים הרבה חלפו, עד שנשק
המוות לשפתיה של סלימה בת סמרה, שנקראה בישראלית "שולמית",
בסוף תשעים שנות גלות חיים, ולפני סופן הספיקה אמי לומר לה:
"רחמי משוועים לרחמך אמא". וכשהלכה סבתי, כתבה עליה מפי אישה
זרה ונוכריה: "היא שרה במותה סולו, צדיקה, צדיקה, ובלילה לעת
מצוא נפשה אור, היתה מפזמת למלאכים".

ומתוך תחושת בת בוגרת על אמה, שהלכה, הבינה, שבימים האלה שאחרי
מות אמה אין עוד אישה ממש בישראל, רק מחיק אל חיק מושאלת אש,
עוברת מאישה לאישה, כדי לעבר בבואות בעברית לא צחה. ונזכרה איך
כיסתה אמה את ילדיה בשמיכתה, עם רטט של פחד ורחמים, מתוך אמהות
שסועה ועור מהולל ליופי- שלא היו בו צללים, ולב -שפעמיו זכים,
ורכות- שיכלה לתת על כנפיה חסות. אבל אמי, מתוך שיגעון ילדות,
לא יכלה שלא להיות קטנונית על אורחות הימים, ולבקש כל הזמן את
אמה אלוהית, אריה או דביר או סנפיר חזק בתהומות האוקיינוס
הגועש, לא יכלה שלא לפחד מאמה, שאיגפה עליה שוק ירכיים ושדיים,
וכשכלה סוף סוף הפחד- כבר היתה אמה חנוטה, תכריכים על פניה,
כולה חמה ובוהקת וסרה מרע ודוממה. ומול פני סופה של האם שוב לא
טעתה בשורשי עץ הרימון המסתחררים מזמן עתיק בנגינותיה, וראתה
את ראשה, שהיה מחרוזת רוחות, וחשבה שתלמי עפרה יהיו זהב חיים,
והצליחה לומר לה: "עכשיו לא אלחש שמך סלימה בהסתייגות בשקט,
כאילו היית מזרח רחוק. עכשיו בינינו קרבת לבבות, זהות פנימית
מרחישה. לבי ששמר ישראל, ישמור עכשיו על אמא. פנינו לא ימחקו
מהויתנו, שאיננו אבק שרעפים, המתאבכים בכל האורכים. וגם אז,
כשצנחו הדרכים על שרטון הימים, גם אז קיסרית לי היית".





כך השיבה התחילה במות ההורים, שיבה המתגעגעת למה שנישא בלבם
ושוב אין לו תקנה. ושיבתי שלי אחר אמי בחייה, אחר מות הוריה.
ואני קורא בספריה, והיא אומרת, מרבה להשתמש בשמה הפרטי, שהוא
ערבי ועברי בו בזמן: "אני אמירה הולכת בשבי של עצמי, ויש אבא
שלי קבור בהר הזיתים". כך שיבה אל אב בעברית לא צחה של
געגועים. ופעם אחרת אומרת מתאכזרת: "אני בת החזיר קוקו, ואין
שומע קול ענות געואלט, חזיר קורא, אתון בלעם אני, אולי בת
מדיני. ואין שומע". ולפעמים היא מסרבת להתבגר, לוחשת לי: "אני
ג'ין, אני תינוקת-אישה", או מספרת שבשעה אחת, מסויימת, כשהפך
בעינייה כל העולם למרדף, הבינה, כי שוב לא צועקת אמא, כי פני
אמה קמטים, ואישה בשעת קמטים מפחידה כמו כל תולדות הפחד, כמו
הכאב בשעת הפחד כשאישה הופכת שונאת לעצמה בלבירינת' מנהרת
חייה.

ואני חי כמו אמי, גולה בתוך מולדת, מולדת בתוך גולה, גולה בתוך
גולה, מקדש מעט לאובדן אביה ואמה. ואני הולך לאט אחר תהיותיה,
שואל בעקבותיה שאלותיה: "אולי הייתי פעם ישמעאלית? אולי אני
הגר, שהיגרה מנבכי תמימויות עצומות של אהבה לתעצומות אובדן
זהות? אולי רק חלמתי, שהייתי ילדה יהודיה עולה חדשה משנת אלף
תשע מאות חמישים ואחת שנדדה במטוס מבגדאד למעברת יוקנעם, שהיתה
מחנה פליטים, ואני ילדה פלסטינית פליטה, שהלכה ברגל מאשדוד או
אשקלון לחאן-יונס בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה או תשע?".
אולי אני בן האמה, שכבד עליה מאוד כובד הצמא, אחר שהפכה שפחה
נחרפת וראתה על סף אם דרך, שאין לה דרך רק פס גופה וחרופה?
אולי אני איש בודד, איש וצקלונו עמו וחרב המדבר כבד, וצעקתי
כצעקת ישמע-אל בן אב-רם, או כצעקת המדבר של בן ילדה פליטה,
שהלכה ברגל מאיסדוד או מג'דל לחאן-יונס בשנת אלף תשע מאות
ארבעים ושמונה או תשע, ולא כצעקת העיר של בן תינוקת פליטה
יהודיה מעיראק משנת אלף תשע מאות חמישים ואחת? אולי נולדה אמי
ילדה אמירה בת שמעון בן פריחה באונייה או ברגל בדרך מפאת בני
מרוקו או ממבואות לובנאן עד לירוחם?

אנחנו, אם ובן, משתחווים לפני כל אמהותינו ואבותינו בני בבל
לספר בשמם זכרונו לברכה כמוסים, שלא אמרנו עוד, ומבקשים את
סליחת הקוראים אם ילבשו פנינו קלסתרים אחרות מאלו שנשלחנו
לספר. רק לא לפחד את כל אשר אמת אמרנו, רק לא לשוב להיות אדם
לבד שאין לו ארץ, רק להישאר אמירה בר-חיים בן יחזק-אל ובנה.
שניים נקרא תגר על הלילה, נבוא כל אהבת יצר האדם טוב מאוד מאוד
מנעוריו, נפול כתף אל כתף חובקת, ואם נחפור במבואות עיר עתיקה,
בסמטאות עולם אפל, לא יפול עלי פחד פני אמי בחושך, לא יפול
עליה פחד פני בנה בחושך. לא נשכח, כי שייכים אנחנו מן הגוף ומן
הנפש החלשה הרועדת, שנים לא בודדים, הולכים לא לבד בין חבל
הסאר לחבל נהרים.

לא שוכח אני, כי אהובה הראשון של אמי היה בן המושבה הסמוכה ובן
פולניה, ורק השני היה בן המעברה ובן עיראק, ואיני יכול לשכוח
איך הסבירה אמי לאהובה השני, אבי, אחר שבוע של התקרבות, כששאל
אותה למשפחתה ולמקצועה: "אני שיניתי את שמי בתוך התודעה. מה לי
ולשירה? אם תחבק אותי, אקיא כמו ליויתן!". אחר כך כתבה שירים
הרבה ושיננה את שמה ואת שמות כל בני משפחתה, וכשאיימה בשיר
לעזוב את בעלה ואת ירושלים בירתה החדשה, אמרתי לה: "אמא, איד
ווחדי מא תספ'ק? יד אחת מה תספיק? איך תשמיע קול מחיאת כפיים?
ואת בלי אבא? ושירתך בלי בגדאד? מה תספיק?".





אמי גונבה הרבה לפני לידתי, תינוקת רכת עביה אל תוך מלתעות
איזו אדמה ואיזה זמן. וכילד היתה אמי שותה מעיניי את הדמעות,
מתלוננת על מליחותן, מתרה בי, שאוציא ממעיינות עיניי הרבה מים
מתוקים חיים. ויום אחד לחשה סיפרה לי בדאגה על דודתה סביחה,
שבבואה לארץ החלה משתנה מאוד, משתנה מסביחה לוניה, נכנסת בתוך
בשר חדש, עושה בחמצן את שערה, ושוב בלי שום דבר משל עצמה. ומאז
אהבה מבותרת היתה מפלחת את ליבה של סביחה, ואף בהיותה וניה
היתה נשרפת, הופכת לרוח של עצמה, זכר ליציאה חפוזה, שהיו
אבותינו עוזבים את ארצם, את מולדתם, ונודדים במדברות החיים,
נעים בין רוח קדים לרוח ים.

וכך גם אמי החלה משתנה, למדתי, בשנים שהתחנכה בבית-הספר
הישראלי. פתאום, כשהיתה הולכת בשדות ליד יוקנעם, היתה מדמיינת,
שקלגסים אצים אחריה, אחריה ואחר שלדים נודדים רבים הלובשים את
צורת בנאדמיותה בתוך הגטו של האנשתה, ומונעים מנפשה להתמזג בכל
צורות השדה. וכשהיתה יושבת בכיתה, היתה חורטת שוב ושוב בעיפרון
או בטוש שש ספרות עמוקות על בשר פרק ידה השמאלית, ומדמיינת
כיצד היא נוסעת עכשיו ברכבת עם מיליון שיות אובדות, ואין פסים
על הדרכים, ומסילות הברזל מקיזות את דם הלבבות, והיתה שומעת את
קול פעיית השיות. הומה על סף מפתן הפחד הרגישה מתוך ארס השנים
את כאב האושויצין, אומרת לעצמה: אם תרוץ, לא ימחק שמה ולא ילקח
אביה אל המשרפות אשר במדור הרביעי, ולא תיגע בו אש הרע, כי
התגלגל מאוד בתלאובות, הכה אותו אדוניי מאוד בחייו ובמותו.
לוחשת לעצמה: "אני אדם מן ארם, הנחני בלאט אל ארץ תלאובות, לא,
לא בשיגעון", ונשארת לבדה אצל שולחנה בסוף יומה, חושבת, שהתמזל
מזלה להיוולד בבגדאד, בגדאד- שהיתה פינה שמחה יחידה בעולם, כי
פני כל כדור הארץ שמחוץ לבגדאד טרבלינקה כבשן נפשות, כל העולם
תוגה, ונשארת לבדה עוד חושבת, שהתמזל מזלה לצאת את בגדאד,
בגדאד- שהיתה פינה שמחה יחידה בעולם, כי רוחות תרות עדיין אחר
גן השרוי בתוככי אחד המחנות, ואם היתה נשארת בבגדאד, לא היתה
היא תרה אחריהן, ונשארת לבדה עוד חושבת, שהתמזל מזלה לצאת את
בגדאד, כי גם בגדאד פרהוד, כולה פרהוד, פוגרום ועיירה בוערת,
לא עוד פינה שמחה יחידה בעולם, ועתה גם היא ניצולה בעולם
ניצולים, בעולם רוחות מתים.





כשנגמלתי משדייה, אמרה לי אמי במתינות, שבשעת עיבורי לחשה הרחק
מאוזנו של אבי: "הושע-נא את הנשמות המזדווגות בשנתן ללא
ידיעתן", והיתה חוזרת ואומרת לי את המילים הללו שנה בשנה, תמיד
בלילה שלפני יום-עיבורי אותו נהגה לחגוג לי מעין יום-הולדת,
ואז היתה מוסיפה מתארת את אבי: "והוא היה יפה אז, והוא היה
שקוף, וכל נפשו אלי מיליון ועוד מיליון דודים". וברגעי הולדתי,
סיפרה, חשדה פתאום בנפלאות המודרנה והטכנולוגיה, וביקשה מן
הרופא לצאת ומן המיילדת להישאר, ובכתה דק את ההולדה, פניה
רחומים ומרחפים, חוששת מעקשנותי לחפור לחוץ, למצוא מוצא אל
תוככי ים ויום אחרים, והתמלאה שיגעון של מזוזות שערים ושל
קמעות מבוערים, עד שראתה ראש קטן בוקע, עיניו לא זועמות על
השמים, אצבעות רגליו מכות קשות את האוויר. וכששאל אותה הרופא
בצאתה לפשר גירושו, ענתה: "מה אעשה, אחי בנימין, במעבדות רוצים
לשאוב מראשי חשמל ולהשים לי מיץ תפוזים בדם. במו עיני ראיתי
מלאו מבחנות במיץ תפוזים. ואיש אחד מדבר אלי תמיד בלשון תקיפה
וזרה, עד שבא עלי כאב ראש באינגליזית. ובאתי אליו פעם אחת כדי
להגיד לו: ראה, אל תגיד מזרח ומערב, אל תגיד המזרח לא מדייק
וישן המזרח, קובע זמן והוא לא בא. הנה באתי לפגישה. והוא הציע,
שאבוא ביום אחר לקבוע את סוג מיץ התפוזים שיערו בדמי, ואחשוב
אם ארצה, שיזריקו אותו בתוך שיניי או אל תוך יומי".

ויום אחד נזכרה, כי שמעה פעם שמי מבין סופרי המערב אמר "איננו
בוגדים אלא במי שאנחנו אוהבים" ושאלה אותי במי יהיו בגידותיי
ובמי היו בגידותיה. ומפרשת לא מפרשת את שאלתה אמרה, שהיא בת
האוריינט למדה על האוריינט ועל ביתה ועברה ושירתה מפי
האוריינטליסטים, וסיפרה כי מעולם לא כתבה דבר-מה בערבית, מעולם
לא עלה בדעתה לכתוב, לא ערבית ספרותית, לא ערבית עיראקית של
דיבור יומיום, לא ערבית-יהודית-בגדאדית. מעולם לא קראה ספרים
בערבית, לא ממשוררי הג'אהליה הקדמונים ולא מן המשוררים
העיראקיים החדשים, אלא התמסרה והשתקעה כולה בעברית, שפתה
החדשה, ומהרה להיכנע לה, להיספג אל תוכה ולספוג אותה: "פתאום
אני כאן קוראת זך ודוד אבידן, שמה לב אומנם מעט איך משוררים
עיראקיים מתחילים לכתוב עברית, פתאום שלמה זמיר משמיע קול מבעד
לענף וזוכה לפרסים, פתאום יוסף עוזרי כותב על סילאן טהור,
פתאום יואב חייק תולה שירים על כפות המנעולים, פתאום רוני סומק
נזכר בסבתו אשר אסרה להשאיר אורז בצלחת, פתאום אני קוראת אותם,
אבל ילדי כבר קוראים עמיחי ויונה וולך, קוראים גם אותי מעט,
אבל בהסתייגות בשקט, לא מכירים משורר עיראקי מלבדי".





אמי לבה באר בתוך באר, ועומק לפנים מעומק, מפחדת מרוח הקברים
ומבקשת הרבה את הכוח להלך אחר האלוהים בלי תרבוש, להיוולד מחדש
עירומה ופשוטה, ולא לגלות במפתיע את פניה במקומות לא מוכרים
בלי הכנה. חושבת יומיום על שפתה החדשה, על העברית המתהפכת מדור
לדור בין תנומות ותנודות, ומציעה לי בשיריה הצעות. והיום,
כשאני מתחיל במלאכת כתיבת הסיפורים אחריה, אני גונב ממילותיה,
מילים שפעם עוררו אותי למבוכה ולמחלה. אני הופך גנב של מילים,
ארכיאולוג של שירה, והמילים שלה הן לי תת-מודע להכיר בו את
עצמי, ואת חוסר היכרותי עם עברי, כמו פסוקי התהילים, כמו
נגיעות הקאנון העיראקי. ואני יודע שבגידותיי הולכות אחר
בגידותיה, במעין סימביוזה מסוכנת או זיווג של גילוי עריות,
קוראות את כל מילותיה הכתובות, ואת כל שירי המשוררים שהזכירה,
שרות שירי התנגדות לעברית בעברית.

אמי גידלה אותי אל תוך עברית של היפנוזה, של פעלים המתחלפים
בעצמים, עצמים המתחלפים בתיאורים, והיום אני חי בשפה בלי זמן
או מקום, ספוג עד סופי אל תוכה ולא יכול להקיא אותה מתוכי,
עמוק היא תקועה בי, לא יכולה להקיא אותי. ואני לומד לשמוע מחדש
את הערבית במילותיה של אמי, הופך לגיאולוג של שפה שיש בה שכבות
שכבות של עידנים ויבשות ותורשה. ופתאום קמה לתחייה מול עיניי
בגדאד שבספרים, בעברית, ממרחק כל המרחקים, אחרי שנים רבות
שזרקתי מעלי תרנגולי כפרות אל פינות החדר והתקרבה נפשי אל דוד
פוגל, אל קפקא, אל גוגול, אל פראג, אל סנט-פטרבורג, אל ערי
אירופה המעטירות. ופתאום בספריות הציבוריות שמעון בלס מפתיע
אותי, ופתאום סמי מיכאל נופל ממדפים, ופתאום זמירה עילם
בירנבאום, ופתאום ששון סומך, ופתאום בין ספרים נובלה של שלום
דרוויש שנכתבה עברית אחרי חיים שלמים בערבית, פתאום ניר שוחט
וחניתה ברנד מציעים לי תרגומים של יצחק בר-משה מערבית, פתאום
מתגלה רות נקאש המתרגמת את אחיה סמיר נקאש בין התרבויות, פתאום
הזיכרונות שלי לא מתחילים במעברה, לא מתחילים במטוס הזה, שלא
גומר לטוס לארץ ישראל, כל הזמן באוויר.

ועתה מראה ילדותי כניילון שקוף, כצלופן, ואני מביט בבן-אדם
צועק פנימו ורואה איך כל מרחב העולם לא מסוגל להרגיע נסתרותיו.
ואבי נזהר שנים לא ללכת אל בתי-החולים, מקום זיכרונות מתים, אך
עכשיו פרפורי לבו מכריעים גופו והוא מבקש תרופה בין בנייני
החולים הגבוהים. ואני יודע ערוות אבי לא עוד גן של ורדים, לא
רוצה במדרונות ההר אבכה "הוי אבי", לא רוצה לחיות מעתה קבור
עמוק בגעגועים, לא רוצה להיות צופה מרחוק על נבו שמורת הזמן,
לא רוצה לשמוע מחרוזת תפילה מספרת על מהות הלב ועל מקום השבר.
אני רוצה שוב, כמו בילדותי, שהורי ידיהם תהיינה גשרים על
החדקל, נושאות אותי בעולמות, ויודע שגעגוע יש בו לפעמים לקרב
מרחק, ורוח מת לעיתים נוגעת אינמגע, גופה מתגמש באינהיותו,
מתרחק מאוד עד קץ ימים ישובו. אני רוצה צמחים עולים עתיקים
בתוך הבתים, רוצה אותם צומחים פקעות לימונים, עצי פלפלים
בתקרה, לא רוצה לקטוף אותם, אם אזדרכת אם צמחי סחלב, אם
אלמוגים יתדפקו בחלוני להעיר אותי לספר על הכחול של הנילוס
המופלא מן הכחול האחר. רוצה אולי שכמו אמי בצעירותה, יום אחד
של גשם ושפע ירדן ישכיח ממני את נפלאות נהרות בבל וסמבטיון שלא
חרבו אלפי שנים מזכר גלגמש, וכך יוקל ממני מעט משא הגעגוע.
לילות אני מתפלל, פונה אל חלוני המכוון אל המערב כיוון ירושלים
והתפילה מעיראק, קורא: "אל נא הושיעה נא לאמירה בת סלימה בת
סמרה ולבעלה מפאת בני בבל, אל נא הושיעה נא לאמירה בת סלימה בת
סמרה ולבעלה מפאת בני בבל, אל נא הושיעה נא לאמירה בת סלימה בת
סמרה ולבעלה מפאת בני בבל". אל נא הושיעה נא לי, בנם של אמירה
בת סלימה בת סמרה ובעלה מפאת בני בבל, תן כיוון ודרך ביד
עבדיך, ללכת חוצה, לשוב פנימה, לסטות שוב ושוב, תן לעבדיך
ללמוד לחוש בית במקומות רבים, או תן להם לא להיעזב על-ידי בית
אחד, וגלה נא לי מה התכוונה אמי, כשכתבה לי: "לך לך אל ארצך,
ארץ אמך וארץ אביך, לגור בה". ועודני איש ללא פתרונים, כי איה
ארץ אמי? מעבר לגבולות? במדינת לונדון, שם נולדה בחלום בכיכר
טרפלגר? במדינת בגדאד, שנעזבה? במדינת מעברת יוקנעם, שפורקה?
אנחנו מתים מרוב אהבה, מרוב גן ועצי דעת הדעת משוגעת, מרחוק
רואים תמיד עיר ומצבה, ולב מסותת על אבן, ומרחב שמי רבה, ואדם
בוכה מתוהו אל תוהו, אוחז ברוח החולפת ועדיין לא נוגע בנפשו.





תמוז ה'תשס"ד, יוני-יולי 2004
ירושלים.



הסיפור מוקדש לסמיר נקאש,
מגדולי המספרים היהודים-הבגדאדיים בכל הדורות,
אשר התמיד במלאכת הכתיבה בערבית
גם בארץ הזאת, כשרובנו רחקנו ממנה
ומלהגנו המיוחד.
מותו העצוב בטרם עת
של אחד מאחרוני הכותבים בעולם
בערבית-היהודית-הבגדאדית
בא עלי מעט אחר סוף כתיבת סיפור זה,
כאשר עסקתי בעריכתו,
ויש בו כדי לעורר חרדות
ואין בו כדי לפתוח תקוות.
אחר פטירת סמיר נקאש, והליכתו מאיתנו
של יצחק בר-משה,
אין לנו תקווה אלא בלאזור כוחות
וללמוד מחדש את שפתנו,
אנחנו, שהננו דור שני ושלישי לשתיקתה,
כך שיום אחד, בקרוב, נוכל לקרוא
בספריו של סמיר נקאש, ושל הרבה אחרים,
בלי שנצטרך לתרגום.
ואולי (מותר לקוות?), מי מאיתנו
גם ישוב לכתוב בשפתנו.








היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/8/04 20:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ב. אלמוג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה