אני מסתכל לתוך העיניים הגדולות, החומות והעצובות שלה ומחזיר
לה מבט עגום. אני חושב על איך היא היתה פעם: עיניים יפות, העור
בוהק, בדיוק בצבע הנכון, הגוף בדיוק בצורה המתאימה. תמיד היתה
הולכת מהירה וזקופה, גאה.
ואני מסתכל עליה עכשיו. היא עייפה ומסכנה, הולכת עם הראש למטה.

פעם, כשהייתי מסתובב איתה, היא היתה הולכת גאה, חסרת פחד.
עכשיו היא הולכת בשקט, לא מוציאה הגה מפיה. כשמישהו מסתכל
עליה, הוא רואה סתם אחת, שנראית כבר זקנה וחסרת כוח. אבל כשאני
מסתכל עליה אני רואה מישהי שעברה הרבה ויכולה לעבור עוד.
לחשוב שרק לפני שנה, שנתיים היא היתה במיטבה, הכי יפה בכל
האיזור. אבל אז תקפו אותה. הפצע נראה ממש רע, הרופא האידיוט לא
טיפל בו כמו שצריך, והתפרים הסתבכו. ועד שהיא נרפאה מזה, תקפו
אותה שוב. הפעם הפציעה היתה פחות קשה, אבל היא החלישה אותה.
ואז באו מחלות קטנות ומעצבנות, שלכאורה לא הזיקו לה, אבל לטווח
הארוך הם פגעו בה מאוד. היא עדיין היתה חזקה, ואז באה התאונה.

מכונית דרסה אותה, וזה היה הקש האחרון. היא היתה הרבה זמן עם
גבס על שתי רגליים ולא יצאה מהאיזור שלה. כשהתאוששה מהפגיעה
הזאת, היא כבר לא חזרה להיות מי שהיתה. היא הפכה יותר שקטה
ויותר עצובה, פחות רועשת. אם זה לא מספיק, היתה לה גם דלקת
שגרמה לה להראות עוד יותר גרוע.
פעם, היא היתה בורחת לי בכוונה ומחכה שאני אבוא לתפוס אותה,
ואז בורחת שוב. היא עדיין מנסה לעשות את זה, אבל עכשיו אני
תופס אותה מהר, מהר מדי.
אני מסתכל על העיניים הגדולות, החומות והעצובות שלה ושם את ידי
על ראשה. "יהיה בסדר", אני אומר, והיא מכשכשת אלי בזנבה והולכת
לשכב על הדשא.

לזכר, קים הכלבה שלי.