ואני לא זוכר
מתי הלב הפסיק לשאול שאלות
מתי המחשבות
חדלו להיות
חלק מהרעיון
ואני לא זוכר
מי נשאר אחרון
מה שרצינו
עכשיו עטוף בניילונים
על הקיר תמונות
מזכירות
תמימות שאיננה
לפעמיים אוספים פרטים קטנים
יוצרים פאזל
של חיים אחרים
כאלה כבר הכרנו
הולכים לאט
עטופים במעילים דקים
פלאשבקים
מסתירים לנו את הדרך
זה אנחנו
וזה כבר לא
חבלים מחזיקים אותנו
שלא ניפול שוב
ואני לא זוכר
מתי הלב
הפסיק להגיד לנו מה לעשות
מתי הראש
יצא מן המשחק
עכשיו זו רק התנועה
והיא איטית
כמו מתחת למים
מביטים למעלה
ומחכים
שמשהו ייעלם
ומשהו אחר, יתחיל מחדש
צלקות ופצעים
כל אחד אוסף איתו משהו
בימים ארוכים
פנטזיות במחברות ישנות
אחת על השנייה
במגירה
אם יאבד הסדר
יאבדו כולן
זה סוג הפחד
שמשאיר אותנו,
זה סוג הפחד
שמוחק אותנו.
קירות תלושים, חדרים סגורים
ואנחנו הולכים באיטיות
מפחדים שמשהו ימעך
הילדות מביטה בנו
פעם שופטת, ופעם מנציחה
מה שהיא לקחה
השארנו בחדר
ועזבנו, כשנהיה קר
ציורים על קירות הבתים
גדרות חתוכות, ושמיים
שמיים שלא נגמרים
תמיד חשבנו שאם נרוץ
נספיק לראות את כול השמיים
לא ידענו שאנחנו נגמרים
והם לא
אני לא זוכר, מה בא קודם
הלב או הראש
משנן פרטים מילדות
מבקש לשכוח, מבקש לזכור
אנחנו הולכים לאט שותקים
כול מילה עכשיו, תהיה פסק דין
ופלשאבקים חוזרים בחלומות כסופים
איך רצינו את חיינו?
ילדות אסופה במחשבות
או שכחה, שכול יום אוספת אליה
חיים חדשים.