ושוב אני מגלה כמה שכל זה היה צבוע והכל יתפוצץ שוב תוך זמן
קצר, לא חשבתי רק שהזמן הזה יהיה כל-כך קצר. כמה שניסיתי לשכנע
את עצמי... כלום לא השתנה, האנשים נשארים אותם אנשים לנצח. הם
לא משתנים פתאום, והם לעולם לא ישתנו. אז החיים ימשיכו להם
ואני אמשיך לחיות אותם כמו שהם, וכמה שאני אנסה לשנות אני לא
אצליח. וזה ממש מדכא אותי כל פעם מחדש להסתכל על החיים שלי
ולגלות שהם לא ממש כמו שאני רוצה שיהיו, אלא ממש כמו שאני לא
רוצה.
ועוד שבוע הכל יחזור על עצמו, ואני אשאר אותה אני ולא אדע איך
להתנהג אחרת, איפשהו היכולת שלי מעט מסתיימת. חבל שאני לא
יכולה להתעלות על עצמי ולעשות את הדבר הנכון. חבל שאני לא חזקה
מספיק בשביל לשנות משהו שכל-כך זקוק לשינוי, חבל שהאופי שלי לא
מאפשר לי לפעול על פי שיקול דעת והגיון בריא.
הכל יעבור, הכל יהיה בסדר, עוד מעט כולנו נשכח מהסיטואציה הזאת
ונמשיך הלאה. אבל אז, תוך זמן קצר הסיטואציה תחזור על עצמה קצת
בדרך אחרת, אבל היא תהיה אותה היא, רעה כואבת ולא רצויה. ואז
היא תעזוב, ושוב תחזור, וכך זה יהיה עד אין סוף, יתגלגל לו על
גלגלי הזמן... עד שיהיה לי מספיק אומץ לתת לזה סוף.