היה זה אחד מן הימים האלה, בהם הכל נראה פתאום חשוד. כבר
כשהתעוררתי חשתי בכך. את דלת הבית נעלתי, פתחתי שוב, חזרתי
ונעלתי, ובדקתי מספר פעמים שהיא אכן נעולה היטב. הרי ביום חשוד
שכזה, מי יודע מה עלול לקרות.

האוטו נראה קטן מתמיד. הקירות כמעט וסגרו עלי, ויכולתי לחוש
בסכנה האורבת. את דלת המכונית הותרתי לא נעולה, כדי להשאיר
לעצמי דרך מפלט במקרה חירום. המחשבה הזו השרתה עלי תחושת
ביטחון קלה, אך עדיין משהו היה לא כשורה באוטו הקטן.
לאחר בדיקה מהירה העליתי שזהו כנראה ההגה. הוא היה הדבר החשוד
ביותר במכונית החשודה באופן כללי. הבטתי בו והבטתי בו עוד, אך
לא הצלחתי להעלות מה הוא הדבר הגורם לנוכחות ההגה להיות מטרידה
כל-כך. בלית ברירה ובחוסר רצון מופגן, נאלצתי לתת בו את אמוני,
התנעתי את הרכב ונסעתי.

ההגה אמנם לא אכזב, אך פשוט לא יכולתי להתרכז בנהיגה. כל נהג,
הולך רגל, חיית מחמד, נראו לפתע חשודים ברקימת תוכניות זדוניות
לגביי. הבטתי בעצבנות לכל הכיוונים, אולם לא עלה בידי לתפוס
איש מהם בשעת מעשה. כולם נראו שגרתיים, שגרתיים מדי, כאילו
ידעו שאני בוחן אותם בסתר. הכל לכאורה כרגיל, ללא כל רמז או
סימן לעתיד לקרות באותו יום.

החניתי את האוטו ממש ליד הכניסה לסופרמרקט, ליתר ביטחון. בחשש,
אך בערנות, צעדתי פנימה.

כפי שחשבתי, גם ריח הלוואי של האוויר הקריר בסופר היה מוזר
באופן חשוד. הקופאית שבקופה ליד הכניסה חייכה אלי בחביבות עת
חלפתי על פניה. "שלום!", אמרה בטון נחמד באופן מעושה. הבהירות
שבה ניסתה לעבוד עלי ממש הרגיזה אותי. שלפחות הייתה מתאמצת מעט
להישמע אמינה, חשבתי. כיווצתי את עיני ונתתי בה מבט חודר האומר
מפורשות, 'אני יודע מה את זוממת לך'. המשכתי לדרכי אל עבר חלקו
האחורי של המבנה. היא עיוותה את פניה באופן נעלב, אך מה לעשות,
בעיה שלה, עלי לא עובדים בקלות כזו. הפנים התמימות הללו לא
יצליחו לשטות בי.

מיד אחרי הקופה, עמדה בפני פרשת דרכים. רק עכשיו הבנתי, שאגף
הפרות דרכו אני תמיד עובר, מכוסה בחלקו העליון במראות. עד עתה
לא נתתי לבי לכך, אך כעת הבנתי את הסיבה האמיתית להימצאותן של
אותן מראות חסרות תכלית לכאורה מעל ארגזי הפרות.
המעבר באגף זה נראה מסוכן מדי לנוכח הנסיבות, ובנוסף, המראות
אשר נועדו ככל הנראה לבלבל אותי, העצימו את חשדותיי עוד יותר.
לכן בחרתי לעבור דרך אגף מרככי הכביסה ומטהרי האוויר. נשמתי
עמוק ויצאתי לדרכי. נשאתי באומץ את צחנת תערובת הניחוחות
הטבעיים באגף, אשר נראתה כמחיר פעוט לעומת אותו דבר אשר ארב לי
אי שם בלב אגף הפרות.

עת הכנסתי את המפתח אל המנעול בדלת העץ המחורצת, תחושת הקלה
שטפה את גופי. סגרתי אותה מאחורי ונעמדתי מאחורי דלפק
המתכת. הרגשתי כי מסעי בא אל קצו. כאן אני בטוח.
הבטתי בגושי הפסטרמה שבמדף השקוף אשר מתחת לדלפק. גם ביום חשוד
שכזה, ידעתי שבהם אני יכול לבטוח. הם לעולם לא יאכזבוני, ויהא
העולם החיצון עוין וזדוני כאשר יהא - בהם תמיד אתן את אמוני
הכן והמלא.
הבטתי בהם בחיוך וליטפתי אותם בחום במשך זמן רב, עד הצלצול
המבשר את שעת פתיחת הסופר ללקוחות. תוך מספר דקות החל להתגבש
לו תור קצר.

ראשונה נעמדה מולי גב' הנדלר, אותו יצור מאוס וחייכני אשר טורח
להשכים קום כל בוקר רק כדי לתפוס עמדת מפתח בתור למחלקת הבשר,
ובכך להבטיח לבני ביתה פסטרמה טרייה בכל יום.

"שלום! מה שלומך?" צפצפה לעברי מצדו השני של הדלפק, באותו טון
בו השתמשה הקופאית באותו בוקר. ודאי התאמנו על כך יחדיו, עלה
בדעתי.
למרות האווירה הנינוחה אשר השרו גושי הפסטרמה הנעימים באגף, לא
יכולתי להתעלם לחלוטין מעוד ניסיון בוטה לשכנע אותי שזהו אכן
עוד יום רגיל. אל תעמידי פנים שאכפת לך, כלבה צייצנית, התאפקתי
שלא לומר בקול רם. בלעתי את כעסי והרכנתי את ראשי בלי לתת לה
מענה.
אין זה הטריד אותה באופן מיוחד ככל הנראה, שכן ללא שהיות רבות
החלה לדקלם לי את הזמנתה.

"פרוס לי 'פסטרממיה'", פתחה. 'איזה סוג', עמדתי לשאול, אך
השתהיתי מספר שניות בניסיון לשוות לקולי טון שגרתי אשר לא
יסגיר את חשדותיי. אולם היא לא הניחה לי לפתוח בדברים והמשיכה:
"רק 'פסטרממיה'", הבהירה. מלים אלו הותירו אותי בהלם קל. האם
עלה בדעתי להונות אותה בזדון, ובין פרוסות ה'פסטרממיה' בהן
חשקה הבוקר, להגניב
מספר פרוסות מסוג אחר?
ללא שנתנה לי שהות ארוכה להרהר בדברים, המשיכה: "פרוסה על כל
פרוסה". זה היה באמת תמוה. האם חשבה שעלה בדעתי מקום אחר להניח
בו את פרוסת הפסטרמה מאשר על גבי הפרוסה שקדמה לה?
חיכיתי וחיכיתי, אך כאן תמו ההוראות. 'כמה גרמים?', 'באיזה
עובי?' ניסיתי לשאול. אך לשווא. היא רק חייכה והביטה בי
בציפייה. בלי לומר מילה.

התייאשתי מניסיונותיי לדובב אותה, ופשוט הנחתי שהיא התכוונה
לכמות הרגילה. שלפתי את גוש ה'פסטרממיה' הראשון שנקרה בדרכה של
ידי, פרסתי אותו, ארזתי את הפרוסות והגשתי לה.
"תודה", היא אמרה, העמיקה את חיוכה עד כדי עיוות מוחלט של
פניה, ופנתה לדרכה.

הבחור הצעיר שעמד מאחוריה בתור ניגש את הדלפק.

"פרוס לי 'פסטרממיה'", הוא הותיר אותי בפה פעור, "רק
'פסטרממיה', פרוסה על כל פרוסה". ידעתי שאין טעם לנסות ולהוציא
ממנו פרטים, ופשוט פרסתי את אותה הכמות מאותו הגוש. "פרוסה על
כל פרוסה", מלמלתי לעברו בחיוך נבוך עת הגשתי לו את הפרוסות.

מהלקוחה שאחריו אפילו לא ציפיתי להוראות. פרסתי את הגוש לאותה
כמות עוד לפני שסיימה לדקלם את הפזמון המוכר.
אולם עת פרסתי, הלכה והתעצמה אותה תחושה, אשר ליוותה אותי
לאורך כל אותו יום, התחושה כאילו מישהו צופה בך בדריכות, עד
כדי ממדים ממשיים לחלוטין. והיא אכן הייתה ממשית לחלוטין -
כאשר הרמתי את ראשי, ראיתי אותם, מביטים בי בדריכות. אותם
אנשים לבושי חליפות שחורות, אשר לא מוציאים הגה ולא משמיעים
רחש, ואשר עמדו בין מדפי אגף מרככי הכביסה והעמידו פנים כאילו
הם בוחנים את המוצרים. ודווקא באותו יום בו הכל נראה חשוד, הם
לא נראו חשודים כלל. למעשה, הם השתלבו באופן מצוין באווירה
הכללית של היום, ולמרות מאמציי, פשוט לא יכולתי להיות מופתע
מנוכחותם שם. וכך הם עמדו שם, בארשת פנים חמורה, אוחזים
בתוויות המחיר כעקרות בית רודפות מבצעים, אך למעשה לא הביטו
בהם כלל, אלא נעצו בי מבטים חודרים ובוחנים מבעד למשקפי השמש
האטומות. וגם כאשר הבטתי בהם ישירות בחזרה, חודר במבטי אף דרך
מעטה המשקפיים הכהה, הם לא הסיתו מבטם ממני. ולמרות שלא יכולתי
לראות זאת, ידעתי בבטחה שאין הם מנידים עפעף.
וכפי שידעתי זאת, ידעתי אף את תכלית הימצאותם במקום. הם כאן
לפקח. עלי. וכך, בעודי פורס, נתחוור לי לפתע שלמעשה אסור לי
לחדול. עלי להמשיך לפרוס, ולפרוס, לארוז ולהגיש, ושוב לפרוס.
ואל לי לנוח אפילו לרגע - שכן דבר אינו נעלם מעיניהם של מפקחי
הפסטרמה לבושי החליפות השחורות.

באוזניי המשיך להתנגן הפזמון, "פרוס לי 'פסטרממיה', רק
'פסטרממיה', פרוסה על כל פרוסה." שוב ושוב. הלכתי והגברתי את
קצב הפריסה, מוחה את אגלי הזיעה ממצחי בכל הזדמנות. מחמת
הפריסה המהירה הפכתי חסר זהירות, ומכונת הפריסה החדה טעתה
לחשוב שאצבעי היא גוש פסטרמה קטן ולח, וניסתה לפרוס פרוסה אף
ממנה. מצצתי את החתך השורף בפי, לחצתי את האצבע המדממת אל תוך
מפית נייר, והמשכתי לפרוס. היה עלי להתעלם מן הכאב, מהעייפות,
ומהטיפות האדמדמות שהחלו לעטר את פרוסות הבשר. "פרוס לי
'פסטרממיה', רק 'פסטרממיה', פרוסה על כל פרוסה" - רק זאת
ידעתי.

ומה אם תתחמם המכונה יתר על המידה מחמת הפריסה הקדחתנית, ותחדל
לפעול? או מה אם יאזלו גושי הפסטרמה מן המדף? ידעתי שאסור לי
לחשוב על כך. רק תכלית אחת לקיומי - והיא לפרוס. כל היתר אינו
משנה.

והפזמון המשיך להתנגן דרך ראשי: "פרוס לי 'פסטרממיה', רק
'פסטרממיה', פרוסה על כל פרוסה..."