באמבטיה עם סיגריה ותמציות לבנדר מזורגגות,
כבר אי אפשר לעשן בשקט בשום מקום.
מאפרת קצת על הריצפה וקצת למים,
אולי הלכלוך ירפא
אולי הירידה לשפל הכי נמוך תגביה לשחקים

הוא אמר לי בטלפון,
שמתאים לי לבוא ממקום של הרס עצמי,
שאולי זה גנטי,
מצחיק אתה,
מספר לי אגדה אורבנית ממקור ראשון.
ואני מרותקת למילותיך.
אל תוך האגדה.

גורס אותי לחתיכות הכי קטנות
רק במילים
ותמיד עם חיוך,
מסופק ומרוצה מעצמך,
כמו חתול שבע.

אני יודעת שאתה רואה מי אני
ושלא אני זו שמסתכלת בך
אתה יודע שאני מתחבאת
רק בעיניים תראה אמת, וכבר הבנת לבד.
ואולי כבר פיענחת אותי,
אבל הוא פרץ את הדרך

אלה הבניינים, והם סוגרים עלי וחונקים אותי
והייאוש הזה, ריח הדיו והסיגריות מתערבבים
יוצרים מחנק שהופך במהרה לבחילה מתמדת
שכבר למדתי לחיות איתה,

הכאוס מתפרץ כאן, האדמה זזה.
האדישות שלי לגבי עצמי,
והדמעות הקפואות שלי מודיעות לי,
שהיום הרומנטיקה מתה.

תפסיקי לשגות באגדות ובפיות
תפסיקי להפנות את הלחי השנייה
תפסיקי לקוות, ולחשוב שמשהו עוד יקרה
ושזה הכל רק מבחן ושהגאולה תגיע
היא, כמוך הלכה לישון מזמן,
והיא תקועה בתוך אמבטית לבנדר
שקועה במים מלוכלכים מאפר, וממלח
ואין לה שום רצון שבעולם לצאת משם
החוצה לעולם.

היא ציירה עצים על קירות האמבטיה,
מילאה את הבית בפרחים
יצרה לעצמה אשליה של ריחוק
הכל כדי להשאיר את העולם יפה.

ואתה כאילו מנסה להוציא אותי בכוח,
בכאב תבוא הגאולה?
.
משחק בי, זורק ותופס והבחילה חוזרת
וסחרחורת ונופלת שוב
ומבטיחה לא לחזור לעולם.

ואז נזכרת בחלום
שאולי יום אחד הוא ישבור את קופסת הזכוכית.
אולי יום אחד יחרוט את שמי, ויינצור ויוקיר לעד.

אף אחד לא יבוא להציל,
הגאולה הלכה לחבק מישהי אחרת.

מחכה שתשאל...
" מה עושה נסיכת היער בלב שכונת הארובות?"