לבוש מדי חג, פניי למלחמה
שליו ורגוע. איני מכיר אימה
רוחי נטולת פחד, נפשי היא שלמה.
ואולם, מאחוריי, נפתחת מהומה
נקרע לו השקט. נקרע? עלי מה?

חרבי נלקחה לי!!! אייה נעלמה?
חרבי, יחידתי, שאין לה כל דומה
בחרה באבותיה. הותירה לי שממה

לבי אז יזעק, ובלשוני אתמה:
מורי, שומרי, אייכה? האם אותי תשמע?
בוא אליי והושיעני בזרוע הרמה!
אפנה, אביט בפחד, אל פני האדמה
אקרב אט אט אליך, אפסיק החלימה
שוב למציאות! העת להשכמה!
לא מת אתה, אחי! רק בתרדמה!
ממך אל לא יצליח לקחת הנשמה
מי שיאמר אחרת - דבריו דברי מרמה!

אך כוח כשף אין בי. לא תתעורר חומה
נפשי מסרתי לה. מסרה לי מאומה
חיה - נסכה בי אומץ. מתה - יצרה חימה
על שאותי הפקירה. בשקט. בדממה.
ולא טרחה אפילו הותיר לי נחמה.
שחקן ללא טקסט, נותרתי על במה
שפל רוח, שפל פה, שפל לב ושפל קומה
חסר בתקווה. מלא באשמה
על כך שאפשרתי את מות החוכמה
וכעת נותרה רק רוחי, עגומה.

אף אם אצעדה לעבר החמה
תמיד תפרידנו תהום עצומה
הפרידה היא סופית, נוראה, איומה

האדמה היא בפי! מה נורא טעמה
איך מקברי לי תהא נקמה?
איך אקרע את מדיי בידי הגדומה?
איך אוציא זעקה ושפתי אטומה?
אשחרר דמעה ועיני חתומה?
אמחה את הדם מגופתי האדומה?

שן, ילדי, נוח על משכבך
מלחמות מעולם לא נועדו לשכמותך
לא לבדך, לא בלי חרבך
בלעדי התרסקת על המשוכה
שנינו לעד ניוותר במנוחה
אתה בשדה, אני על המדוכה
לידתי, למצער, הביאה למותך
וכל שאוכל הוא
לומר רק
סליחה