התעורר. איפה הוא? חש בתחושה חמימה ממלאת את אזור חלציו. אה,
הוא בבית של יובל, החתן. הח'ברה התארגנו למסיבת רווקים אצלו
בדירה. בחצות הגיעו הנשים מהמסיבה שלהן וכולם השתכרו ונפלו.
הוא נרדם על אחת הספות בחדר צדדי, אחרי שהתמזמז עם לילך, אשתו.
הילדים אצל ההורים והם ניצלו את הערב הזה כדי להחיות שוב את
הניצוץ של חיי הרווקות. מצאו חדר צדדי בוילה הענקית והחלו
להשתעשע. הוא כבר היה מגורה מינית, אבל גם שיכור כדי לעשות
משהו והתמוטט עם לילך לידו. חושך גמור. לילך לא אהבה את זה,
שהוא נרדם, כשהיא מגורה מינית. אבל בטח גם היא התמוטטה. היא
שתתה יותר ממנו.

היא התעוררה. ועוד איך התעוררה. התגברה על תחושת השיכרות והחלה
לעבוד במלוא המרץ שם למטה. כבר מזמן לא עשתה את זה. החיים
נכנסו למין שיגרה אפורה, שמציצה היה נראה כמו משהו מחוץ לתחום.
לא היה כוח אפילו לחפש תנוחות מגרות. צריך לקום מוקדם לעבודה
ולא להעיר את הילדים. וחוץ מזה, הוא היה תמיד נורא עייף. וזה
לא כמו לשכב עם חברה, שאתה עסוק כל הזמן בלמצוא עוד ועוד
תנוחות, כי מי יודע מה יקרה מחר. זאת הייתה אשתו. והיא תהייה
שם גם מחר. אז למה למהר?

האיבר התקשה. אח, איזו תחושה נעימה. העיניים הסתגלו קצת לחושך
המוחלט של החדר. ארבע ועשרים לפנות בוקר. שקט מוחלט. בטח כולם
שפוכים בחוץ. אבל לילך ממשיכה במרץ. היא הייתה כל כך עדינה.
נזהרת לא להכאיב. עוצרת כשמרגישה, שהוא מתחיל להיות מגורה מדי.
התאמה עיוורת. לא סתם סקסולוגים דיברו על סקס מתוך אהבה. יש
בזה ערך מוסף, שאדם, שלא הייתה לו אהבה אמיתית בחייו, לעולם לא
יוכל להבין. הרגש הופך את המגע למשהו רוחני, אלוהי. מציצה
פשוטה, שמקבל כל לקוח אצל זונה ומשלם עבור זה מאה שקל, מקבלת
משמעות אחרת לגמרי, כשאתה מקבל אותה מהאהבה שלך.

היא העבירה את הלשון בעדינות. לשון חמה רטובה מאלכוהול. הוא
נאנח בשקט, נזהר לא להפר את הרגע הקסום. בחוץ אפשר היה לשמוע
את משאית האשפה עוצרת ברחוב. העובדים יורדים על מנת לרוקן את
הפחים לתוכה. מסכנים. אם רק היו יודעים מה קורה ברגע זה בחדר
חשוך במרחק של כמה מטרים מהם, בזמן שהם מרימים פחים כבדים
אפופים בצחנה. הוא אהב לחשוב מה עושים אנשים אחרים, בזמן שהוא
מקיים יחסי מין. הניגוד בין היומיומיות האפרורית של ההתנהלות
האנושית הרגילה לבין פריצת הגבולות של הסקס ריתקה אותו. המשאית
התרחקה. שוב נשאר לבד עם לילך. לא היה נראה, שהיא חושבת על
משהו מלבד על הרצון לענג אותו.

הוא מתקרב לנקודת האל-חזור, או שעבר כל כך הרבה זמן, שהוא כבר
לא זוכר איך לילך מוצצת או שבחיים הוא לא קיבל ממנה כזאת
מציצה. דבר כזה צריך לתלות בסלון כמו יצירת אומנות. הוא יצטרך
לפצות אותה על זה. דימיין את עצמו מטפס בסולם ארוך אל השמיים.
עם כל צעד למעלה תחושת העונג עולה. הוא בדרך לעננים. וכשיגיע
לשם, הוא ישפריץ על כל העולם. וואו, זהו. זה מגיע. היא הרגישה
והגבירה את הקצב. רגע, רגע. הוא רוצה עוד כמה שניות של אושר.

הוא שלח את הידיים לעבר ראשה על מנת להאט את תנועת הראש. אחז
בראש בעדינות וניסה להשתלט על הקצב. היא נענתה לו בהבנה.
הורידה הילוך. איזו הבנה עיוורת. הוא נרגע מעט, אבל עדיין נשאר
בריגוש עליון. תחושת הרגע שלפני. הרגע בו ממוקסמת הנאת הגבר
לשיא. רגע, שלרוב אורך שבריר שנייה. רק אלו מהגברים, שיודעים
את אומנות השליטה על הרגע שלפני, חווים הנאה אמיתית מהי.
בניגוד לנשים, שחוות את השיא שלהן בגמירה עצמה, הרי תמיד הרגיש
שהשיא של הגברים הוא בפיסגה שלפני הנפילה לתהום. לפני הריקון.
המכשול הוא שהתהום מאד מפתה. בוא, בוא אלי. תגמור. יהיה לך
טוב. היא מחייכת. מעמידה פני מלאך. ואתה יודע, אתה יודע שאחרי
הגמירה תבין, שהיא צחקה לך. שזהו בעצם השטן, שהתחפש. אבל אתה
נותן לעצמך ללכת שולל. מצטער שלא הלכת עם החבר ההוא לאותו קורס
טנטרה לפני שנה. היום בטח כבר היית יכול להיות אומן בהאטת
הגמירה. וכל רגע אתה מרגיש, שאתה נמשך אל השטן בדמות מלאך. אתה
יודע כבר מניסיון העבר, שהגמירה היא הסוף. הסוף של התחושה
האלוהית, שאתה מרגיש עכשיו. ברגע שלפני. אבל שליח השטן שבתוכך
משכנע אותך, שהפעם זה יהיה אחרת. ואתה מאמין לו. רק הפעם.
ועושה עוד צעד בדרך אל התהום. ומרגיש את הרוחות עולים מתוכה
ושואבים אותך פנימה.

הוא העביר את ידיו על השיער המתולתל בעדינות. צמרמורת. הוא
קפא. שיער מתולתל? מי זאת? אלוהים. מה קורה פה? הוא חולם? לא
יכול להיות. משהו פה לא בסדר. זה סיוט. הוא הביט הצידה אל הספה
בצידו השני של החדר. לילך ישנה שם, עירומה בחלק גופה העליון,
עם הגב אליו. הביט למטה בפעם הראשונה מאז התעורר. השיער
המתולתל הזה יכול להיות רק של בחורה אחת. אפרת, חברה של יובל.
הם מתחתנים מחר.

היא הגבירה את הקצב. כאילו חשה שנרגע ולא רצתה לאבד אותו. אסור
לעשות רעש. כל צעד, שלא יעשה עכשיו, ישפיע על עתידו. אם יעצור
אותה ויקום, היא עלולה לדבר או אפילו לצעוק ולילך תתעורר. ומה
הוא יוכל להגיד ללילך? שהיא התחילה למצוץ לו בזמן שישן? זה הרי
מטורף. לילך הייתה מוכנה לקבל את כל השטויות שלו, אבל בגידה
הייתה מחוץ לתחום. ובטח לא עם אפרת, החברה הכי טובה שלה. ואם
הוא ייתן לזה להמשיך, אז זה לא פחות גרוע. בגידה. הוא בגד
בלילך. אות קין על חייו לנצח.

תובעת: "יסביר נא הנאשם לבית המשפט מה גרם לו לבגוד באשתו
האוהבת, שמגדלת יחד איתו שני ילדים קטנים וחמודים? האם לא
סיפקה את כל צרכיו? האם לא נתנה לו כתף אוהבת בזמנים הקשים?
האם לא הייתה לצידו, כשפוטר מעבודתו, ועזרה לו לאחות את הפצעים
ולצעוד קדימה? מה גורם לאדם פשוט להיכנע ליצר בזוי ולהפקיר את
עצמו לחסדיה של מוצצת?"

נאשם: "לא בגדתי. הייתי פאסיבי לגמרי. כשהתעוררתי, המציצה כבר
הייתה בעיצומה. התעוררתי לתוך מצב של בגידה. לא יכולתי למנוע
את זה. מה את מנסה לאמר? שכשהתמוטטתי, עוד הייתי בעל נאמן,
תומך ואוהב; וכשקמתי, הפכתי ליצור בוגד ושפל? לא הייתה לי יד
בדבר. האשמה כולה היא של הבחורה."

תובעת: "אל תבזה את בית הדין המכובד הזה. עליך להודות לנו על
שאתה בכלל מקבל הזדמנות להשמיע את טיעוניך. אם לילך הייתה
מתעוררת אל תוך הסיטואציה, היא לא הייתה נותנת לך את זכות
הטיעון, שאתה מקבל עכשיו. אז במקום להתגונן אולי פשוט עליך
להודות באשמה."

נאשם: "באיזו אשמה?"

תובעת: "באשמת הבגידה, כמובן."

שתיקה.

תובעת: "אז? אתה מודה?"

נאשם: "אני פשוט לא מבין. אני עוד פעם חוזר ואומר. התעוררתי
לתוך המצב. לא הכנסתי עצמי לתוכו. הוכנסתי בעל כורחי לתוכו.
הובלתי אליו. גם כשהתעוררתי, חשבתי שמדובר באישתי. רק כשנגעתי
בשיער, הבנתי מה קורה. אבל זה היה מאוחר מדי."

תובעת: "גם אם נניח, שבית המשפט יקבל את הצהרתך המפוקפקת, שעד
לרגע ההוא חשבת, שמדובר באישתך, איך תוכל להסביר, שלא הפסקת
באותו הרגע את האקט? אם היית עושה זאת, קיימת האפשרות שבית
המשפט היה מוציא אותך אשם בבגידה פאסיבית חלקית או אפילו זכאי
מחמת הספק. הרי ברור לך, שמרגע שזיהית שלא מדובר באישתך, הפכת
מבוגד פאסיבי לבוגד אקטיבי. הגנת חוסר הידיעה נשללת ממך."

נאשם: "את חייבת להבין. הכל קרה כל כך מהר. לילך ישנה באותו
החדר. אם הייתי מפסיק באותו הרגע, היא הייתה יכולה להתעורר
ו-"

תובעת (קוטעת בגסות): "ומה? היא הייתה מתעוררת לתוך חושך גמור.
הבחורה הייתה בורחת במהירות מהחדר מחמת הבושה ומהחשש, שהדבר
ייוודע לבעלה לעתיד, ואתה כבר היית מתלבש ואפילו קם להתכרבל
יחד עם אישתך."

נאשם: "באותו רגע לא יכולתי לחשוב על התסריט האופטימי. הייתי
מבוהל. לא הייתה לי ברירה."

תובעת: "לא הייתה לך ברירה" - מחייכת -  "מעניין מה היית אומר,
אם זה היה קורה לאשתך?
מה היא הייתה עושה, אם הייתה קמה באמצע הלילה ומוצאת מישהו
מבצע בה מעשה מגונה?  מה אתה חושב?"

נאשם (מרכין את ראשו): "אני לא יודע."

תובעת: "אתה יודע טוב מאד. אתה רק מפחד לאמר את האמת. אתה
יודע, שהיא הייתה בועטת בו, צורחת, מתקשרת למשטרה ומגישה תלונה
על אונס. והיא הייתה אומרת לך את האמת. האמת, שאתה כל כך מפחד
לאמר לה. שמישהו ניסה לאנוס אותה, אבל היא התנגדה ושמרה לך
אמונים."

נאשם (ממלמל בשקט): "זה לא בדיוק אותו הדבר."

תובעת (צועקת): "מה לא בדיוק אותו הדבר? אתה רומז, שאין גזירה
שווה לך ולאשתך?"

נאשם: "אני לא רומז שום דבר. כשאשה חשה בגבר זר חודר בלא
אישורה אל תחומה הפרטי, אל הגוף שלה, ברור שהיא תתנגד. אני לא
אומר, שנשים רק מקיימות יחסי מין מתוך רגש. אבל בסיטואציה כמו
זאת שאני עברתי, אני בטוח שכולן היו מבצעות את מה שתיארת."

תובעת: "אל תדבר על כלל הנשים. דבר על אישתך. ואתה לא לוקח
בחשבון, שהיא הייתה מתנגדת, כי היא רצתה לשמור לך אמונים?"

נאשם (מרים את קולו): "לא רק בגלל זה. אצל נשים זה אחרת, את
מבינה-"

תובעת (מרימה את ידה למעלה): "אצל נשים זה אחרת. כמה פתטי. כמה
קלישאי. אדוני, תתעורר מתרדמת המאה השש-עשרה אל תוך המאה
העשרים ואחת. אנחנו לא שפחות מין ומצד שני גם אין לנו יצר מיני
מנוון יותר מזה של הגבר. אנחנו רק יודעות לשמור טוב יותר על
הקשר הזוגי. על תכלית החיים. על התא המשפחתי. ובכלל, מה כבודו
מנסה לאמר?" - מנמיכה את קולה - "מה בדיוק הייתה הסיבה, שלא
עצרת את הבחורה ברגע שזיהית אותה?"

נאשם: "הייתי מבוהל, לא ידעתי מה קורה, ו..."

שתיקה.

תובעת:" ו-? ו-? בית המשפט ממתין לכבודו, שיואיל בטובו
להמשיך."

נאשם: "הייתי מאד מגורה מינית. הייתי בשלב האחרון. ברגע שלפני.
התהום משכה אותי. לא יכולתי לסרב. חשבתי על כל מה שאת אומרת.
בגידה. תא משפחתי. תכלית החיים. אבל הכל התגמד. ראיתי את לילך
שוכבת שם. כל כך חמודה ותמימה על המיטה. וידעתי, ידעתי שהדבר
הנכון הוא להפסיק ולא משנה מה יהיו ההשלכות. אבל משהו עצר
אותי. יד השטן. הרגשתי כל כך טוב. את לא יכולה להבין את זה.
אנחנו מדברים בשתי שפות שונות. את לא יכולה לחוות את ההרגשה של
גבר, כשהוא במצב של טירוף חושים מיני. הוא לא רואה כלום
בעיניים."

תובעת: "דבר בשם עצמך. תרשה לי להקשות עליך מעט. ומה אם לא
היית רגע לפני הגמירה? ומה אם היית מתעורר לתחילתה של המציצה?
האם היית מתנהג אחרת? האם היית עוצר אותה? או שאתה טוען, שהכל
תלוי בשלב המסויים שבו היית של הגירוי המיני?"

נאשם: "לא יודע מה היה קורה במקרה כזה. אני מניח, שהיה סיכוי
גבוה יותר, שהייתי מפסיק אותה. אבל אני לא יכול להבטיח במאה
אחוז."  - בוכה -  "אני גבר. גבר. ובחורה מוצצת לי כך סתם
פתאום באמצע הלילה. מתי זה עוד פעם יקרה לי? ואם אני אפסיק
אותה, מי מבטיח לי, שאני לא אצטער על זה בעתיד? כשאהיה גוסס על
ערש דווי ומסביבי עומדים כל בני משפחתי, האם לא אחשוב על אותו
הרגע בו הפסקתי את המציצה? אני נאמן. אני אוהב את אשתי. וזאת
רק מציצה. אחת. לא יהיו עוד. ואני אפילו לא התחלתי אותה. אני
רק לא הפסקתי. רק לא הפסקתי."

תובעת: "הפרצוף האמיתי שלך התגלה. אתה מגעיל אותי. אני בטוחה,
שבית המשפט הבין עם מי יש לו עסק. אני מציעה לך לשאת תפילה
לפני פסק הדין. רק חנינה תוכל להמתיק את עונשך."

נאשם (כמעט צועק): "רגע! אני רק רוצה להגיד משפט אחרון."

תובעת (חסרת סבלנות): "דבר."

נאשם: "את חייבת להבין, שלדעתי, כמעט כל הגברים היו מתנהגים
כמוני. אני יודע, שזה לא אופנתי להגיד את זה, אבל אנחנו באמת
בנויים אחרת. גבר טיפוסי, גם אם הוא נאמן, לא יתנגד למין שנכפה
עליו. הוא רואה בזה אפיזודה מהנה. הוא לא לוקח בחשבון את
ההשלכות המוסריות של המעשה. אני מסכים, שהמצב שונה אם הוא היה
יוזם את האקט המיני ומוביל אליו. אזי, מעשה הבגידה, הוא
באחריותו המלאה של הגבר. הוא מודע לחלוטין למעשיו ואם החליט
לשדל את האישה בעודו קר רוח לחלוטין, הרי האשמה מוטלת במלואה
עליו. אבל במקרה שלפנינו הרי המצב שונה. כמעט ולא ניתן לעצור
את האקט מרגע, שמצאת עצמך בתוכו. "

תובעת (מחייכת בארסיות): "יפה, אמרת. כמעט" - מדגישה - "שלא
ניתן היה לעצור את האקט. ומה לגבי סקס מתוך אהבה? שמעת פעם על
המושג הזה?"

נאשם: "שמעתי, אני מסכים איתך שזה השיא. אבל זה לא סותר את
דבריי. אלו הם שני מישורים מקבילים. לא חותכים. יש סקס מתוך
אהבה, ענוג, מבין, מלטף ויש סקס ייצרי, חושני, ארוטי, מסתורי,
חד פעמי. אני לא חושב, שיש סתירה בין השניים. אני חוויתי את
שניהם."

תובעת: "בית המשפט יפסוק בקרוב, שחווית את הסוג השני." -
מיישירה אליו מבט בעצב -  "אני בכלל לא בטוחה, שחווית את
הראשון. "


הוא גמר לה בפה. הוא אף פעם לא גמר ללילך בפה. זה היה זול מדי.
אבל עכשיו הוא הירשה לעצמו. אם לא עכשיו, אז מתי? שפריץ אדיר,
שמילא את כל חלל הפה שלה וניתז בחזרה אל האיבר שלו, שוטף גם
אותו. אפרת המשיכה בליקוקים איטיים, שותה בערגה את הנוזל ומנקה
את האיבר שלו מכל הטיפות, שעוד נשארו עליו. היא קמה. נישקה
אותו, חייכה ויצאה מהחדר.

שופט: "בית המשפט פוסק, כי בטענת התביעה, כי הנאשם בגד באשתו
ולא מילא את חובתו כבן זוג נאמן וכאב לילדיו, הנאשם נמצא אשם.
בית המשפט אינו מקבל את טענת ההגנה של הנאשם, כי הבגידה התחילה
כאקט פאסיבי ורק המשיכה כאקט אקטיבי מאחר ולא הייתה לו שליטה
על מהלך האירועים לאור מצב גירוי המיני בו הוא היה. חוסר
יכולתו של הנאשם לסתור את טענת התביעה, כי היה מתנהג באותה
צורה גם אם לא היה נמצא בסף גירוי מיני גבוה מוכיחה, שהנאשם
הוא בוגדני מטבעו. טענת הנאשם לגבי הגבר הטיפוסי נשללת מחוסר
רלוונטיות למקרה הספציפי הנוכחי. מלבד זאת, הנאשם לא הביא עימו
סימוכין מדעיים, שיחזקו את הגישה הגברית הבוגדנית, שהציג.
הנאשם יקום מכסאו להשמעת גזר הדין."

הוא הרים את מכנסיו וחגר את החגורה. התיישב על המיטה, מביט
בלילך הישנה.

שופט: "בית המשפט גוזר על הנאשם נקיפות מצפון נצחיות. עד יום
מותך תלווה אותך הטראומה של הבגידה באשתך. כל נסיון שלך לשכוח
את המקרה ולהמשיך קדימה לא יועיל. אולי בחיי היום יום תתנהג
כאילו לא קרה דבר, אך בלילות, בחלומותיך, תחזור אליך הבגידה
הנואלת שלך באלפי צורות ארסיות וזדוניות יחד עם ההכרה של היותך
יצור בוגדני, שהיה מוכן לזרוק לפח אהבת אמת, חיי משפחה, ילדים
מקסימים והכל תמורת..." - מתקשה להסתיר את תחושת הגועל שבאמירת
המילה -"תמורת...תמורת...מציצה."

הוא חזר לישון.