זהו, עברתי את הכלב האחרון. כל מה שנשאר מהדרך שלי הביתה זה רק
קולות הולכים ונעלמים של כלבים נובחים. כל שנייה של הליכה שם
הייתה עוד רגע של בריחה מהמשקולת שלי. זה נדמה היה כאילו
הכלבים האלה מסוגלים לכל. כל כך אמיצים בנביחות שלהם. הרגשתי
כאילו אני נמצא על מסלול מרוץ לכלבים ומחובר עלי T בון בגודל
הצלב של ישו. והרי זה לא חשוב כמה אני אתאמץ, אין שום סיכוי
שאני אצליח לברוח מהכלבים שוקקי הדם עם צלב מחובר עלי. אז
ויתרתי, פשוט התיישבתי באמצע הכביש, צעקתי למגדאלנה, והורדתי
את כל הבגדים, פריט אחר פריט (חוץ מגרב אחד ומהתחתונים, כי אני
הרי לא סוטה), ואז, אז עברתי לשכיבה, פורש ידיים לצדדים, מרגיש
את הסטייק כתחליף למיטתי האחרונה, ועצמתי עיניים.

אחרי חצי שעה שלא הרגשתי כלום, הבנתי שלא באמת עניינתי את
הכלבים. הם סתם רצו להוכיח את גבריותם. אז כמו זונה טובה
שהגיעה לזמן-בלות, קמתי והלכתי הביתה. עם גרב, תחתונים וסטייק
בצורת צלב.