"החיים הם אשליה שנמשכת זמן קצר מדי".
זהו. החיים מתישהו יגמרו לנו. היום בעצם הבנתי את זה. ברור
שידעתי, אבל היום ממש הבנתי את המשמעות של זה.
הייתי היום בקופת-חולים. ככה סתם, בשביל להעביר את השפעת.
המראות... אוי... כ"כ מצמררים... אנשים זקנים, עייפים מהחיים
ומעצמם, עם עור מקומט וגב כפוף... מחכים לתור שלהם אצל הרופא
בשביל עוד תרופה שתקל עליהם, לפחות בקצת, את הימים האחרונים
שעוד נותרו להם.
בזמן שחיכיתי בתור הארוך עם חבילת טישו ביד ואף אדום, ואחרי
שניתחתי שעה ארוכה את הקירות ולא היה לי כבר למי להתקשר,
הסתכלתי עליהם. על הזקנים. התחלתי לנתח אותם.
שאלתי את עצמי למה כולם יושבים עם פרצוף עצוב. ואז אמרתי - למה
לא, בעצם. למה להם לשמוח. מחר-מחרתיים הם ימותו, ומה ישאר מהם?
זיכרונות? אפר? תמונות? ואני אומרת את זה בתור בנאדם שמאוד
מפחד מהמוות... לדעת שאתה הולך עוד תקופה מסויימת לסיים את
החיים... זה מתסכל... ואם עוד לא הספקת את מה שרצית לעשות? ואם
רצית לבקש סליחה מאנשים ואין לך עדיין אומץ?
וכל זה יקרה גם לי... אם אני לא אמות קודם לכן באיזה פיצוץ או
מחלה...