זה קרה ממש בפסגה של ההר הגבוה בנפאל. דניאל ישבה על הקרקע
ועיניה דומעות מעצבנות. זה כמחצית השעה, שהיא ניסתה בלא הצלחה
למצוא את הגלולות שלה. הפכה את כל התיק הגדול, הוציאה והכניסה
את כל הדברים שוב ושוב. מה לא ניסתה, אבל הגלולות אינן. בן
זוגה, איתן, הביט בה בשלווה, שרק הכעיסה אותה יותר. "תגיד, למה
אני צריכה להיות זו שאחראית על כל העניין הזה? להזדיין על
הפסגה היה בכלל רעיון שלך, אז למה לא טרחת לקחת איתך כמה
קונדומים מזורגגים?". אבל איתן המשיך להתבונן בנוף ההררי
והמושלג בלא להוציא הגה. בעיקר תפסה את עיניו להקת ציפורים,
שהתקרבה אליהם במהירות. יופי, שאתה תופס שלווה, בדיוק כשאני פה
מתחרפנת. תגיד, זה לא מזיז לך, שכל מה, שהכנו לקראת הרגע הזה,
הולך פייפן? ובעוד היא מדברת, השליכה דניאל את התרמיל הצידה
וישבה לה על מה, שנראה לה כמו אבן, והתברר כצואת פילים. בעוד
היא מקללת, הוציא איתן את המצלמה וכיוון לעבר הציפורים
המתקרבות.

זה היה טיול, שהם התכוננו אליו הרבה זמן. הם המתינו בחוסר
סבלנות, עד שאיתן השתחרר מהצבא. בדרך עוד היה איזה סיפור עם
פקידה פלוגתית, אבל גם על זה התגברו. דניאל מצידה החליטה, שלא
מעניין אותה לא לימודים ולא שום דבר. היא עובדת מלצרות, עד
שיהיה לה מספיק כסף בשביל לממן את הטיול הזה. גם בדירתה השכורה
בת"א אירעו כמה חריגות של מסיבות, שאחריהן היו כמה חבר'ה,
שנתקעו, ולא היה להם איפה לישון. איתן העריך את זה, שהיא סיפרה
לו על כך, והיא מצידה תמיד אמרה, שאיתן הוא הבחור שלה, אבל הוא
קצת רחוק.

ההר הגבוה הוא השלישי בתוך שרשרת הרים, המתנשאת מעל עמק עצום
החוצה את נפאל כמעט לשני חלקים. הם הכירו את המסלול הזה, עוד
הרבה לפני שעלו בכלל למטוס. אצל דניאל הדבר הכי חשוב היה לתכנן
כל פרט. לאיתן העיקר היה לנסוע והסיפורים של החברים, שהיו שם,
הספיקו לו. בייחוד הדליק אותו הרעיון, שסיפר לו אחד החברים, על
הזיון הכי טוב, שהיה לו על פסגת ההר הגבוה. הוא לא סיפר לו על
הדרך הקשה עד לשם ולא על מורי הדרך המקומיים, שלא מפסיקים
לנסות להסיט מהמסלול. גם לא על הסחיבה של התרמילים לאורך שלושה
שבועות של טיפוס, חלקו בשלג. אבל בכל מקרה, זה נראה כמו רעיון
טוב. ובכלל, לשניהם היתה תחושה, שהנסיעה הזאת קריטית ליחסים
ביניהם, אבל לא ידעו להסביר למה. כאשר איתן ראה את דניאל
מצוברחת, הוא תמיד היה מתחיל לדבר איתה על נפאל, ועל כל הדברים
המדהימים שהם יעשו שם ועל השקט והשנטי, שהם יתפסו שם. הסיפור
על ההר הגבוה כל כך הדליק אותה, שהיא עוד באותו יום הלכה וקנתה
לעצמה כל מיני דברים, שיעשו אותה סקסית, שם על ההר. רק לאחר
שהבינה, שמדובר בטמפרטורה קרובה לאפס, השאירה את רוב מה שקנתה
בארון, להזדמנויות אחרות. תגיד מה שתגיד, אני אוהבת אותך, היא
היתה אומרת לו בטלפונים אל הבסיס בתוך כל הרעש של המסעדה והוא
הבטיח, שינסה לקמבן איזה אפטר ואף פעם לא הגיע.

הציפורים, שאיתן הסתכל עליהן, נראו מאד שונות מאיך שציפורים
נראות בדרך כלל. זה לא היה הדרך, שהן עפו, כמו משהו מוזר בצורת
הכנפיים שלהן. איתן הצטער, שאין לו משקפת, וניסה עם הזום של
המצלמה לקלוט מה בדיוק קורה בלהקת הציפורים הזאת. דניאל
בינתיים השתתקה, הביטה חסרת אונים על כל רכושה המפוזר על פני
השלג, הביטה באיתן העסוק בציפורים שלו, ראתה ממרחק את מורה
הדרך שלהם חוזר מהכפר הסמוך. היא הרגישה כמו ילדה בת ארבע,
ששכחו לקחת אותה מהגן והיא תקועה עם גננת עצבנית ולא יכולה
לעשות שום דבר. מרוב יאוש ועצבים היא התחילה להתפשט, ככה בשלג.
כאשר בגדים, שהושלכו לעברו, פגעו בו, נטש איתן את תפקידו
הזואולוגי והסתובב לעברה. "מה קורה לך, תגידי? תראי איזה מקום
מדהים, איזה נוף, איזה דבר. מה זה משנה, אם נזדיין כאן או
במקום אחר? חבל על העצבים, עוד כמה דקות נמשיך מכאן הלאה ונמצא
מקום עם אמצעי מניעה". אבל המילים האלה רק עצבנו אותה יותר,
והיא, שנותרה לבושה בקושי, הרגישה מבוזה מכל הקטע הזה. היא
רעדה בכל הגוף, אבל לא מקור. רצתה, שאיתן יחבק אותה, שהוא
יצטער כמוה על שהם לא מזדיינים, שהוא יהיה מעוניין בה ורק בה.
הוא התחיל לאסוף את החפצים ולהכניס לתרמיל. "המורה דרך שלנו
מגיע", הוא אמר במין קול סמכותי כזה. הציפורים המוזרות המשיכו
להתקרב, למרות שאיתן כבר לא עקב אחריהן. מורה הדרך, שגם הוא
התקרב, ניסה לצעוק להם משהו באנגלית לא מובנת.

הפעם הראשונה, שהיא הזדיינה עם איתן, היתה בבסיס צבאי, בתוך
ג'יפ. זה לא היה כל כך נוח, וגם היה כל הזמן את הפחד, שמישהו
יגיע ויראה אותם. אולי זה דווקא הוסיף משהו. בכל מקרה, היא
גמרה שם בג'יפ כמו שהיא לא גמרה בחיים שלה. הגוף של איתן שיגע
אותה והמגע שלו היה כל כך עדין ומדויק. מאז, רק הריח שלו היה
כבר מחרמן אותה, והיא היתה מתמלאת במין התרגשות כזאת, כאילו
מתרחש משהו חגיגי. עם הזמן זה השתנה קצת, והם היו צריכים
להתאמץ קצת כדי לרגש. אבל בכל השוואה לזוגות אחרים, הם היו ממש
להוטים אחד על השני ונראה היה, כי משהו מאד מיוחד, כמעט
על-טבעי, מתרחש ביניהם. בקושי במטוס הם התאפקו ואחר כך במלון,
על התחלת הטיול, הם נשארו פי שלוש מהזמן, שתוכנן, בגלל ה"ירח
דבש" הזה, שעשו לעצמם. בכל אופן, הם הלכו על הטרק הזה להר
הגבוה בגלל הסיפור של החבר וכל הפנטזיות האלה, שהיא כבר חצי
שנה בנתה לעצמה. ההליכה היתה נעימה בהתחלה. הנופים באמת היו
עוצרי נשימה, הם עצרו להצטלם, הגיעו לכל מיני כפרים נידחים
בפסגות שכוחות אל, אכלו הרבה אורז, שרו בלילות כל מיני שירים
מהארץ. פגשו כמה מטיילים גרמנים בדרך. הזדיינו פעם אחת בתוך
מכלאה של עזים. עם הזמן והטיפוס, דניאל התחילה להיות יותר
ויותר חסרת סבלנות, ואילו איתן נראה כמסתגל יותר ויותר לסביבה.
בהתחלה זה עשה לה טוב לראות אותו כל כך רגוע ונהנה. אבל אחרי
שלב מסוים זה התחיל להוציא אותה מדעתה. המחשבה על הזיון הדרמטי
המתקרב ובא קצת נתן לה אוויר, וגם גרם לה, שלא לחשוב כל כך על
הדרך וכל זה.
היא היתה יכולה לעבור את כל זה בשלום, זה יכול היה להצליח, אלא
שברגע הקריטי נעלמו לה הגלולות המזויינות. איתן היה יכול אולי
למנוע קצת לפחות את חלק מהדברים, אבל הציפורים האלה ממש כישפו
אותו והוא לא יכול היה לעשות שום דבר אחר מאשר להסתכל עליהן.
מורה הדרך, שכבר הגיע, ניסה לאחוז בו, אבל איתן נמשך כמו בחבלי
קסם אל הלהקה. דניאל סימנה למורה הדרך על הכוס שלה וניסתה
להסביר לו איכשהו את המצב. הדבר כל כך בלבל אותו, עד שהוא כמעט
נפל מהצוק למטה. מה שכן, הוא חדל מהניסיונות לשכנע את איתן
להפסיק להסתכל על הציפורים. ככל שאלה התקרבו, כך הוא נמשך
אליהן יותר ויותר. דניאל הערומה כמעט לחלוטין, עיניה נפוחות
מדמעות ומסונוורות מהשלג וכולה רועדת מכל המצב, הבינה פתאום מה
קורה. היא תמיד היתה מאד היסטרית בהתחלה, אבל די מהר היתה
מתאוששת ותופסת את העניינים בידיים. בגלל זה תמיד היתה נהיית
אחראית משמרת או משהו כזה, כי כולם העריצו את התפיסה המהירה
והקוליות שלה. היא נזכרה בכל זה, והביטה אל איתן המתרחק ממנה
במהירות. כמה מהציפורים כבר היו ממש קרובות אליו, ובקצות
כנפיהן היו להן מעין זרועות קטנות, אותן הן כיוונו כעת לעברו
מתוך ניסיון לקחת אותו איתן. דניאל החלה לזרוק את הציוד המפוזר
לכיוון הציפורים. הפגיעות שלה הלכו והשתפרו מרגע לרגע. היא
נלחמה עם הציפורים בגבורה ואלה אכן החלו בהדרגה לאבד עניין.
בעיקר היתה אפקטיבית הגזייה, שכנראה פגעה בציפור המנהיגה או
משהו כזה, כיון שאחרי הפגיעה בה- כל הציפורים החלו נסוגות.
"אני לא מאמינה, זה כמו בסרט של היצ'קוק" אמרה לאיתן, כשהיא
אוחזת בו בחוזקה ומורידה אותו אל הקרקע. "אני, אני באמת לא
מבין מה קרה לי, זה היה כמו איזה טריפ. אני לא מבין, אני לא
מבין, מה זיון, אה, זיון..." איתן גמגם. דניאל, כבר לא רועדת,
חיבקה אותו וחשה שוב בריחו המשכר. "זה לא חשוב בכלל אם נזדיין
פה או לא" היא אמרה, תוך שהיא עוטפת אותו בחיבוק.  היא נתנה
מבט מסביב. הדבר, שצד את עינה, היתה קופסה קטנה, שנותרה לאחר
קרב השלכת החפצים נגד הציפורים, קופסת הגלולות שלה.