"יום הולדת שמח... "השיר הכל כך מוכר, הריח של עוגת השוקולד ,
האור של  הנרות הצבעוניים שדולקים  על העוגה, הבלונים
והקישוטים על הקירות, המתנות שנערמות על השולחן.
יצאתי החוצה.
התכרבלתי בתוך המעיל העבה שלי , מנסה לחמם את עצמי. בחוץ הכל
היה לבן וקפוא משלג. זה היה מצחיק, כי כבר 4 שנים לא ירד שלג,
אפילו לא העריכו שיקרה דבר כזה - אתמול עוד היה חמים- ופתאום,
הבוקר כשפקחתי את העיניים, חשבתי שעוד לילה וכשהסטתי את
הווילון של החלון בחדרי השמיים היו לבנים ובהירים, וההרים
שנשקפו בנוף היו לבנים ונוצצים כמו שכבה עבה של יהלומים
זעירים. בהתחלה חשבתי שאני חולמת.
התחלתי לטייל בחוץ , והגעתי לחורשה של אורנים .
ההליכה חיממה אותי קצת . אחרי שהתעייפתי התיישבתי בלב החורשה
מביטה סביבי .
היה קשה לי לראות בגלל הלובן החד של השלג שסינוור אותי.
רציתי עכשיו להיות בבית , עם אמא ואבא, עם עינת ועם סבתא...
סבתא בטח הייתה אופה לי את עוגת השוקולד המופלאה שלה , היא
הייתה מנשקת אותי על ראשי ולוחשת לי כמו תמיד : "את הנכדה
האהובה עליי..." אני הייתי מחייכת אליה . עינת הייתה רודפת
אחרי בלונים צבעוניים בחדר וצוחקת בהנאה. אמא הייתה מסדרת את
המתנות על השולחן ומחייכת לעצמה. ואבא היה בחדר העבודה מסיים
להכין לי את המתנה שהבטיח לי מאז ומעולם.
הספר.
אבל שפקחתי את עיניי , המראות התנפצו כמו השלג הכבד שנפל מענפי
האורנים על האדמה בצליל רך וכואב.
רצתי הבייתה .
המגפיים שלי החליקו על השלג כמו מכשול מעצבן. רק שהגעתי והבטתי
במראה שהייתה מוצבת במטבח הבחנתי שפניי שטופות דמעות.
חלצתי את מגפיי ואת גרביי הרטובות והתהלכתי בבית. בהונותי קפאו
למגע הרצפה הקשה והקרה , כמו סכינים שחודרות לתוך כפות רגליי.
אבל הכאב מצא חן בעיניי וידעתי שכל כאב שאחווה מעכשיו לא יתקרב
לכאב שעברתי -אז...
הדלת של חדר העבודה של אבא הייתה כהה ומאיימת מתמיד. בד"כ-
כשהייתי קטנה- הייתי נכנסת לחדר, רצה אל אבא ויושבת על ברכיו.
הוא היה מראה לי צילומים שצילם לאחרונה, בד"כ תמונות שצילם
בטבע , ליד הבית שלנו. או שהיה מקריא לי סיפור קצר שכתב .
החדר הזה- שבד"כ היה מואר ומלא חיים היה עכשיו קר וחשוך.
הדלקתי את האור. הכוננית הייתה מסודרת ונקייה . ניגשתי אליה
בזהירות, כאילו הייתה איזה מפלצת מאיימת. פתחתי את המגירה
הראשונה. לא ידעתי היכן אבא שמר את צרור הדפים עליהם כתב את
הספר , לכן ידעתי שאצטרך בטח לבלות את כל היום בחיפוש אחריהם
.
המגירות היו ריקות . הנחתי שמישהו מהמשפחה הכניס את כל הדברים
לארגז קרטון והעמיס אותם בעליית הגג.
כשפתחתי את קופסאות הקרטון וחיפשתי לא מצאתי את הספר .
הקופסאות היו מלאות בכלי כתיבה,
ניירות ריקים או תצלומים ישנים.
באותו לילה הפכתי את הבית כדיי לחפש אחר הספר. כשהייתי באמצע
חיפושיי במגירות השידה שבחדר השינה הטלפון צלצל.
בהתחלה שקלתי שלא לענות. ידעתי שזה בטח יהיה מישהו ששמע על
התאונה ומבקש להשתתף בצערי. שנאתי את האנשים האלה.
הם גם היו באים כל יום לבית ומביאים כל מני מתנות קטנות. אוכל,
כסף, מכתבים ... את הכל זרקתי ישר מבלי לפתוח ולהציץ אפילו.
אבל בסוף עניתי .
זה היה קול נוקשה של אישה מבוגרת שלא הכרתי.
"שלום ורד, מדברת אנה -אני קרובת משפחה של אמא שלך, רק לפני
שבוע שמעתי על התאונה...אני... אני כל כך מצטערת " היא נאנחה.

שתקתי.
"ורד? את שם?"
"כן"
"אני ובעלי דואגים לך, אין מי שיהיה אתך... "
"אני כנראה עוברת למשפחה אומנת" המצאתי וצחקתי בלב מהבדיחה
העצובה של עצמי.
"הו, לא, אין צורך... אני ואבי נבוא לקחת אותך מחר - בבקשה אל
תתאמצי אנו נדאג להכל "
"אני לא יכולה לעזוב... " אמרתי . לא לפני שאני מוצאת את
הספר...

"את רק בת 15 את לא יכולה לדאוג לעצמך " היא אמרה.
רציתי לתקן אותה ולהגיד שאני בת 16, היום אני בת 16. אבל שתקתי
.
"טוב, אנחנו נבוא, בינתיים תדאגי לעצמך" היא אמרה וניתקה.


                                                       
               

כשהתחלתי לסדר את התמונות באלבום שלי בעל הכריכה הסגולה שמתי
לב ששוב התחיל לרדת שלג. פתיתים עבים ולבנים התחילו להערם על
החלונות .
נעלתי את המגפיים השחורות והעבות שלי , ורכסתי את מעילי.
חיכיתי.
לא ידעתי בדיוק למה אני מחכה. אולי לאנה הזו שתבוא ותקח אותי.
אולי חיכיתי לאמא, לאבא, לעינת, לסבתא ... אולי חיכיתי לאלוהים
שיבוא וייקח אותי .
שמעתי צלצול בדלת .
"ורד? ורד את שם?" זיהיתי את הקול .
"אני פה..." לחשתי ועיניי התמלאו דמעות.
הדלת נפתחה .
"ורד? "
אנה נכנסה לחדר השינה .
"את פה... " היא אמרה ונאנחה אנחת הקלה .
היא לא הייתה כלל לפי איך שדמיינתי אותה. היא הייתה בסביבות
גיל ה- 40, היה לה שיער שחור ועיניים ירוקות וגדולות בדיוק כמו
של אמא .
"את בסדר חומד?" היא ליטפה את שערי .
"כן..." מלמלתי חלושות.
"הכל יהיה בסדר, אנחנו לוקחים אותך עכשיו לבית שלנו " היא אמרה
וחבקה את כתפי .
הייתי מוכנה ללכת.
הכנסתי את האלבום לתוך התרמיל שלי וכמתי.
היא נטלה את זרועי. לפני שיצאנו הסתובבתי והבטתי מבט אחרון
בבית הזה  - שאולי היה עדיף שאעזוב אותו . הוא היה מלא בכל כך
הרבה זכרונות טובים, במיוחד זכרונות של חורפים מושלגים בהם
חגגנו את ימי ההולדת שלי - ימי ההולדת הכי נהדרים .
כשיצאנו , השלג פסק. אפילו השלג שנערם על האדמה במשך אותם
יומיים החל להנמס והפך לשלוליות מים קרירים שניקו את האוויר
ואת הרחובות ונתנו להם ריח מבושם.
מכונית כסופה חיכתה לנו במורד הרחוב.
עצרתי.
ראיתי את זה!
הבחנתי בצרור הניירות שבצבץ בשובך היונים שאני ואמא בנינו לפני
6 שנים . צרור ניירות קשור בסרט סגול- הצבע שאהבתי.
חייכתי ורצתי אל השובך. הרמתי את זרועי והוצאתי את הצרור העבה.
דפדפתי בו , וכשהגעתי לסופו- לעמוד האחרון בו היה כתוב -תם ולא
נשלם-ולמטה : "מוקדש לפרח שלי- ורד"


-תם ולא נשלם...-