הרמתי את המפתחות של הג'יפ מהמדף. "תפוס", צעקתי. הוא הרים את
היד ותפס את המפתחות מבלי להתיק את עיניו מהתמונות בהן צפה.
הוא עובד כצלם לעיתון טבע ורוב עבודתו מתמקדת באזור דרום הארץ,
האזור בו אנו גרים כרגע.
"לאן נוסעים?" שאל. "לאיבוד", עניתי. "אני רוצה למצוא את כל
הגרביים האבודות שלך, רק תן לי לקחת שמיכה מהארון".
לקחתי שמיכה, יצאתי החוצה ונכנסתי לג'יפ. הוא כבר חיכה לי
במושב הנהג.
נסענו בלי כיון, כשהתחשק פנינו וכשלא המשכנו ישר, עד שפתאום
הוא ירד מהכביש ונכנס לשטח.
"עצור", קראתי, תפסתי את השמיכה ויצאתי מהג'יפ.
פרסתי אותה תחת עץ שיטה בודד ונשכבתי.  
הוא הוציא את המצלמה מהג'יפ וקרב לעברי.
הוא החל לצלם, את הסביבה ואותי.
"תסיטי את הפוני מהפנים, אי אפשר לראות את העיניים שלך ככה".
"אולי במקום לתת לי הוראות כמו לדוגמניות שלך, תבוא ותשכב
לידי".
"את שוכחת שלרוב אני מצלם חיות ולהן אי אפשר לתת הוראות, תני
לי ליהנות קצת".
חייכתי והסטתי את הפוני.
שמעתי את הצליל של גלגול הפילם.
הוא סגר את העדשה והתיישב לידי. "את יודעת, יש משהו בנוף הזה
ובך שגורם לי לרצות להשאר כך לעולם".
חייכתי ונשקתי לו.

רגעים כאלו חוזרים אליי בכל פעם שאנחנו חוזרים לדרום ועמוק
בפנים אני עדיין מקווה שהוא יסטה מהשביל ויחזור ל"איבוד" הזה
שמצאנו.