הורדתי את המגבת וניקיתי את האדים מהמראה. מראה גדולה כזו, שלא
מסתירה שום דבר. ניסיתי להפנות את הגב ולסובב את הראש ככה
שאוכל לראות אחת ולתמיד איך אני באמת נראית מאחורה. נראה לי
שמיום ליום זה נעשה יותר קשה, מעין סוג של התעללות. כל פעם
נדמה לי שהתווסף איזה קפל חדש. אולי זה רק בכלל תנועת הסיבוב
לאחור, חשבתי לעצמי, זה לא באמת, ואולי הוא היה שם כבר קודם.

מעניין אם אלוהים באמת התכוון שנדע איך אנחנו נראים מאחור. את
הפרצוף תמיד אפשר לראות באיזה שלולית של מים ביום גשום, אבל
כדי לראות עד כמה גדל לך התחת, חייבים איזה קונסטרוקציה
מיוחדת. בטח מראות הם קונספירציה של תעשיית האופנה.

המראה התכסתה שוב באדים. אני בחיים לא אספיק להתאפר כמו שצריך
אם אני אתן לעצמי לשקוע בהרהורים כל רגע. בחנתי את
ה-eye-liners על המדף. מעניין אם באמת ייצרו יום אחד מוצרי
איפור עם אחריות, עם הצלחה מובטחת. משהו בסיגנון של "הדייט לא
התקשר למחרת? קבלי את כספך בחזרה". ממש startup. מרחתי כמה
קוים, והוספתי צללית ומייק-אפ כמו שהזקנה המטופחת בקומה
הראשונה של המשביר הראתה לי. אם זה לא יעבוד לפחות יהיה לי את
מי להאשים.

ישבתי עם התחתונים בסלון והדלקתי סיגריה. כיביתי אחרי שכטה
וחצי. כתבתי בפרופיל שאני לא מעשנת, נזכרתי. לא זוכרת מה גרם
לי להכנס לאתר שידוכים באינטרנט מלכתחילה. אולי עשיתי את זה
כדי לשכוח את ערן. אולי כדי שיפסיקו להציק לי בארוחת ראש השנה.
"מתי נזכה לקצת נחת ממך?" הדהדה השאלה בראש באופן מונוטוני
בחלל החדר, כמו הד שלא נחלש. אומרים שבחלל אי אפשר לשמוע הד.
דווקא בראש השנה שמעתי את ההד לפחות עד יום כיפור.

הפרופיל של גדי היה מוצלח למדי. אף פעם לא ממש הבנתי למה
קוראים לזה פרופיל, אבל התמונות  תמיד מהפרונט. 32, מנהל
שיווק, גוף אתלטי, מורה לקונג-פו, וקרחת סקסית כזאת משהו בין
ברוס ויליס ליול ברינר נגיד. התמונה שלי היתה טיפה ישנה. מה
לעשות, בגיל 18 בחורות מצטלמות הרבה יותר.

בטלפון השיחה היתה קולחת. אני טובה למדי בלהעביר שיחה, תמיד כל
נושא מזמין לי איזה שלוש אסוציאציות חדשות אז יש לי על מה
לדבר. הוא אפילו צחק כמה פעמים בקול רם שזה סימן ממש טוב
מבחינתי, צחוק סקסי כזה. למרות שהתאפקתי נורא, לא יכולתי  שלא
להכניס איזה שאלה בנוגע לאקסית המיתולוגית.

מה אני צריכה עכשיו להעביר שנתיים עם איזה בחור סרוט שמדמיין
אותה כל לילה לפני שאנחנו הולכים לישון. הוא לא ממש אהב לדבר
על הנושא. מלמל משהו על הבת של הדנקנרים אבל לא פרט יותר מדי.
מה הוא מצפה? שאני אכיר כל משפחה באזור גוש דן?

קבענו בבית קפה קטן מול גן העיר. מספיק רועש בשביל שלא ישימו
לב שמדובר בבליינד דייט, אבל מספיק שקט כדי שלא כל העיר תדע אם
תהיה איזו סצינה. חישבתי שאם אני יוצאת ברגל מגורדון ברבע ל-,
אני אאחר לפחות ב-10 דקות. חשוב לדפוק איזה איחור ספונטני. פעם
אחרונה שהגעתי בזמן, הספקתי לעשות הגייה ועיצוב גרפי ארט-דקו
גם לתפריט, וגם לנייר הזה שהמלצרית שמה במקום לנקות את השולחן.


את הדרך עשיתי ברגל וממש השתדלתי שלא לחשוב על כלום. בפרט שלא
יופיע לי איזה אינסטנט חצ'קון פתאום. כשהתקרבתי לבית הקפה,
ראיתי מצידו השני של הרחוב בחור גבוה ומרשים למדי,  במכנס שחור
וחולצה לבנה מבריקה כאילו יצאה מתוך פרסומת לאקונומיקה. המילה
האחרונה  למנהלים בכירים. הקרחת שלו מרוחת הוקס, נתנה תחרות
הוגנת ללובן החולצה, שמתוכה הפשילו שתי ידיים שהפגינו נאמנות
עיוורת לאחד ממכוני הכושר באזור. ראיתי את אחת הידיים נוברת
בכיס
ושולפת פלאפון חצי בלתי-נראה. הפלאפון שלי צלצל. לא התבלבלתי
וזרקתי את עצמי מייד לעומק הפיצוציה.

"את כבר שם?"
"לא אני בדרך, קונה סיגריות".
"מה? את מעשנת?!"
"מה פתאום, השותפה שלי בקשה ממני, היא באמצע תקופת מבחנים".
"טוב, אני עוד דקה שם".
"אל תתחיל בלעדי..."

המתנתי כחמש פרסומות בפיצוציה. יצאתי החוצה בהתגנבות יחידים,
ודידתי לעבר בית הקפה. הלב שלי החל לפעום בקצב של הקונגו של
הפועלים הרומנים שמעירים אותי כל בוקר ב-6:30. נעצרתי, לקחתי
נשימה עמוקה, פיזרתי את השיער ונשכתי את הצד השמאלי של השפה עם
שתי שיניים מחודדות. כשלא זיהיתי קרחת בשולחנות בחוץ, משכתי את
הדלת, זרקתי את השיער אחורה, וצעדתי ללא מורא לתוך הזירה. גדי
ישב בשולחן הפינתי והיה שקוע לחלוטין בתפריט.

"גדי, נכון?"
"את מעיין?", קיבל גדי לרגע מבט של כלבלב מבולבל.
"אני ולא אחרת!"
"בטוחה שלא אחרת?"
"למה אתה מתכוון?"
"לא, פשוט התמונה, את יודעת..."
"יודעת מה?"
"אם לנסח בעדינות, מתי הסתכלת במראה בפעם האחרונה?"