שלישי 9.50 07.05.02
תיבת פנדורה נפתחה.
אני מרגישה אותו זורם בעורקי עם הדם. מגיע ללב. והלב מפרפר
ומפרפר לו.
הסכמתי להיכנס לחרדה.
הבנתי בעזרתכם האדיבה, מלאכי השלום, כי בעצם אני מתעבת כל כך
את המצב של חוסר שליטה, חוסר ידיעה, חוסר... חוסר משהו...
תיעוב, מלווה בכעס אין אונים. כעס של אדם שידיו ורגליו כבולות.
פיו חסום לצעקה. מוחו מאולף למשמעת חיצונית. כל גופו משותק.
הדבר היחיד שעוד עובד, זה הלב הפועם. אותו, מה לעשות, איש לא
הצליח להשתיק מכוח הרצון.
וכאן נפתחת תיבת פנדורה היקרה. אותה נסיכה נחמדה, שהייתה כל כך
סקרנית עד שלא הייתה יכולה להתאפק ופתחה את התיבה האסורה. אחד
השדים פרץ ממנה החוצה ישר אליי.
אימא.
אימא שכל כך מתעבת אותי. כל דבר שאני עושה, או לא עושה, מעורר
בה דחייה, תיעוב, שנאה, כעס, והרשימה עוד ארוכה.
אני לובשת בגד.
למה את לובשת את זה?
אני בבית.
למה את לובשת בגדים יפים, אם את סתם רובצת.
אני הולכת להחליף לבגדים אחרים, פחות "יפים".
עכשיו אני רובצת וגם נראית מוזנחת.
אני קוראת עיתון.
תפסיקי לרשרש עם הדפים. אי אפשר כבר לשמוע.
אני מנסה לדפדף בהם בשקט, בשקט, שלא ישמעו.
די כבר אי אפשר, אולי תיכנסי לחדר שלך?
אני לא רוצה להיכנס לחדר. שם אני קבורה לגמרי. לבד. מחוקה.
אני משתדלת לרצות את אימא. שלא תסתכל עלי בביקורתיות כזו כל
הזמן.
אני מחפשת את אבא בין חללי הבית המועטים.
איפה אבא?
למה הוא לא יוצא מבית-השימוש?
כמה זמן הוא בפנים?
שייצא כבר, ואוכל להמשיך לנשום. בשקט, קצת, אבל אוכל לנשום.
אבא בחדר שלו.
אני הולכת אחריו.
אני מסתכלת מה הוא עושה. לא כי זה מעניין כל כך, כמו שזה מאפשר
לי לברוח מדלות החומר שבי.
וכדי לברוח עוד קצת מדלות מחשבתי אני גם שואלת שאלה או שתיים.
הוא עונה. הוא עונה בפשטות, בטון דיבור כמו לאדם נורמלי.
הנה חזרתי להיות נורמלית למספר רגעים.
לאן אתה הולך, אבא?
לשום מקום, רק לסלון.
אני הולכת אחריו, כמו כלבלב שזנבו בין רגליו.
עכשיו אימא לא אומרת לי כלום. אני עם אבא. הוא שומר עליי.
הוא אפילו לא יודע שהוא שומר עליי. ואם כן, הוא משתדל לא לשים
לב.
כדי לא לשמוע:
"תמיד אתה שומר עליה. תמיד אתה מגן עליה. היא בדיוק כמוך. היא
הבת שלך... הבת שלך עשתה כך... וכך... הו... אי אפשר לסבול
אותה..."
"מה את רוצה ממנה? אז היא עשתה... אז כך... וכך... זה לא סוף
העולם..."
וכאן כבר מתרחשת מהפכת סדום ועמורה. זה כבר אחרי החורבן, אחרי
סוף העולם.
ברקים, רעמים, הניצוצות חולפים באוויר, האוויר מלא חשמל. צריך
להסתתר. איפה מסתתרים? הלב נחמץ עוד יותר. מסכן אבא, למה היא
צועקת עליו. אני לא יכולה לומר משהו, כי אז הניצוצות שוב יעופו
אליי. אבל בגללי אבא מקבל עכשיו את מנת יומו. שוב אני לא בסדר.
גם אימא אומרת. בגללי היא צועקת על אבא.
הו... עד יעבור זעם.
אבא, אתה כועס עליי...
לא, למה שאכעס.
לא יודעת.
מסכנה שכמוה, הילדה, בוודאי שהיא יודעת. אבל איך תאמר מה שהיא
יודעת?
יש מקרים שבהם אותה ילדה נשארת לבד מול שני ענקים.
זו צועקת מצד אחד, ולא מדברת איתה שבועות. וזה מצד שני, מסתכל
עליה, שומע את צעקותיה הנצעקות חזרה כתגובה, שם ידו לפני
פרצופו ומעביר אותה לפני פרצופו, בליווי המשפט: "את לגמרי
מטושטשת".
התמונה כל כך ברורה.
הילדה יושבת על מיטתה בחדרה, בבית הוריה.
אבא עומד בפתח החדר.
שמאלו עולה לכוון פניו, כשכף היד כלפי הפנים. גב היד מופנה
כלפי חוץ. בגובה הפנים. הוא מעביר את כף היד בתנועה מימין
לשמאל, תנועה קטנה, בגובה עיניו, לפני עיניו, שמאלה וימינה.
ואומר "את לגמרי מטושטשת".
הילדה לא רק שלא מטושטשת. היא גם לא חירשת. היא שומעת את חוסר
הצדק המשווע. ועל זה היא נלחמת. מלחמת הישרדות. מלחמה אבודה.
שבה לעולם היא לא תנצח.
וככל שהיא יודעת שהיא לא תנצח, כך המלחמה האבודה יותר תוקפנית.
יותר חזקה. כי היא חייבת לשכנע את מישהו שהיא צודקת.
העושים בקודש יודעים שהיא צודקת. אך באותו רגע אין מושיע. היא
לבד. לבד לגמרי. העושים בקודש עדיין לא נגלים לפני אותה ילדה.
הם מנסים, אך היא כל כך נסערת, עד כדי עיוורון מוחלט. פנימי
וחיצוני.
איך נרגעים? לא נרגעים בכלל.
הכל משותק. הכל קפוא על מקומו. אין יוצא ואין בא. היחיד שעוד
דוהר הוא ליבה.
זה הלב בגודל האגרוף. שאם אפשר היה לשתק אותו, אימא הייתה
מצליחה לשתק גם אותו.
הילדה הולכת לישון בלילה. לוקח לה שעות להירדם. היא לא נרדמת.
אחותה עוד קוראת לה בשלווה סטואית. האור הקטן אצלה דולק. הילדה
לא יכולה לישון. האור מפריע לה. עכשיו יש משחק של חתול ועכבר.
היא מכבה וההיא מדליקה.
ושוב הילדה לא בסדר. מסכנה אחותה. אביטל מנסה להתחבא בתוך
השמיכה. עם האור הקטן. אבל הילדה, שכל כולה בוערת מבפנים לא
תירגע עד שלא תכבה את האור הקטן. ואביטל לא תיקרא.
אביטל לא נגררת למלחמה עם אותה ילדה. הילדה אפילו לא שווה זאת.
רק לפעמים היא בכל זאת נגררת. ואז אותה ילדה מחוקה, מצליחה
לשרוט, להרביץ וגם לקבל מכות. לא אכפת לה בכלל המכות שהיא
מקבלת. והיא מקבלת. לא אכפת לה בכלל. העיקר להוציא את מה שיש
לה בליבה. להוציא... להוציא... ואם זה על האחות שלא מתייחסת
אליה, אז שיהיה אליה. כך לפחות האחות תתייחס.
אביטל תמיד אצל חברות. תמיד שלווה. תמיד קרה. תמיד מסתודדת עם
אימא במטבח. ואם הילדה מתקרבת, הן משתתקות. אימא שואלת, מה את
רוצה? אז למה את עומדת פה? תלכי לחדר שלך. אין לך מה לעשות פה.
מה את מחפשת בפריג'ידר? אין שום דבר בשבילך בפריג'ידר.
שוב, אותה ילדה לא יודעת היכן לשים את עצמה.
היא רק מרגישה שאסור לה לנשום. אסור לה לדבר. אסור לה להיות.
אסור לה להיות.
כי אם היא תהיה, אם היא ישנה, אימא כועסת. לפנים של אימא יש
הבעת שנאה כל כך עמוקה, כל כך נחרצת, עד כי בטוח שיש לזה סיבה.
בטוח שהילדה עשתה משהו, שבאמת אי אפשר היה לעבור על כך בשתיקה.
איזו ילדה מגעילה. צריך היה להרוג אותה כשהייתה קטנה, וזהו.
אם היא תהיה, הכל יהיה כזה, שכבר אי אפשר אפילו שזה יכאב. עוד
לפני שמרגישים את הכאב, כבר מגיעה ההקשחה. הכחשת העצמי.
הילדה הזו גדלה בלי מקום. גדלה עם חרדת הקיום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.