"פשוט פשוט, מחפש מהות..." השיר של בן ארצי התנגן באוטובוס.
וזה גרם לי לחשוב על כל מיני דברים מהותיים. ואז בזמן שהשיר
המשיך נזכרתי בקליפ. נזכרתי בחלק בו הם קופצים מהגג.
  היא ישבה לידי, ישנה, חולה. לפני רגע החום שלה עלה. מסכנה,
זה ממש קשה לה להסתובב ככה בכל העולם. והיא הזכירה לי את
המילים שלה לפני חודש.
   "אם זה לא מצליח אז אני אתאבד!" היא אמרה.
   "למה להתאבד?" שאלתי.
   "כי... זה דבר חשוב." היא לקחה סיגריה מהמאפרה ולקחה שכטה
גדולה.
   "אז מה הקשר? למה את לא מתאבדת בלי קשר לדבר הזה." שאלתי.
   היא נשפה את העשן מפיה. "כי להתאבד זה גדול. כי מפסיקים
לחיות כשמתאבדים."
   "אז?" שאלתי בתמימות.
   "מה אז? את לא מפחדת מהמוות?" היא לקחה עוד שכטה.
   "לא." עניתי. "מה מפחיד בו?" היא הוציאה עשן.
   "הפחד הזה... שפתאום את באמת כלום. שפתאום את באמת לא
קיימת. שפתאום את חסרת משמעות." היא ניסתה להסביר את הפחד שלה.
לקחה עוד שכטה.
   "שטויות.  אני חסרת משמעות עכשיו, ואני באמת כלום. אז מה
זה ישנה?" שאלה רטורית. היא הוציאה עשן. " וחוץ מזה, זה יגרום
לקיום הפאתטי שלי להפסיק. להפך, אני מקווה שבאמת המוות הוא
הסוף. בלי כאב, בלי אנשים אחרים. רק חושך, וכלום."
   "תגידי..." היא לקחה עוד שכטה. הוציאה את העשן. "את לא
מפחדת ממה שיש אחרי שמתים? מהחיים אחרי המוות?" שאלה. איפרה את
הסיגריה במאפרה.
   "דווקא מזה כן." עניתי. "זו הסיבה שבגללה לא התאבדתי אז."
השפלתי מבט. באיזה שהוא מקום מרגישה בושה בפחד שלי. אין לי
עדיין מושג באמת למה לא קפצתי. היתה לי הזדמנות פז, ובדיוק
משאית עברה... זה היה יכול להיות כל כך פשוט.
   "אז את פוחדת מהלא נודע." אמרה בהחלטיות. מרגישה טוב
בניצחונה.
   "בערך..." עניתי. "אני יודעת ממה אני פוחדת. אני יודעת מה
זה. אני פשוט פוחדת שזה שם." ניסיתי לעדן את ההגדרה שלה.
   "עדיין, אותו הדבר." אך ללא הצלחה.
   "אני מפחדת שיש עוד חיים אח"כ. אם אני ארצה לסיים את החיים
שלי, למה לי להמשיך לחיות במקום אחר." פסקתי בפשטות. מוות
וחיים הוא נושא פשוט אצלי. או שחיים או שמתים. אני מעדיפה בלי
באמצע למיניהם. כשאחד מבני משפחתי ימות, אני לא יודעת אם אני
ארגיש רע. מבחינתי זה רק אומר שהגיע זמנו של האדם למות. אומנם
לא מתפקידי לקבוע מתי הגיע זמנו, אך אני אקבל את המוות בשלוות
נפש. אולי אפילו שלוות נפש מפחידה. זו אחת הסיבות שקשה לי לנחם
אבלים על מות אחרים, אני לעולם לא אדע מה להגיד. אני יעדיף
להתחמק מזה, כדי לא להגיד את הדבר האחרון שאותו אבל צריך
לשמוע.
  "כמו שאת מאמינה באלוהים..." היא זרקה הערה.
  "את מפקפקת בחוסר הקיום שלו בעצמך." אמרתי. "את כבר לא
בטוחה שאת אתאיסטית בעצמך."
  "אני מניחה." היא כיבתה את הסיגריה שלה במאפרה.
  "אבל אני תמיד ידעתי איך אני מאמינה באלוהים. אף פעם לא
האמנתי לתנ"ך. אני לא חושבת שאי פעם מצאתי את עצמי חושבת שאני
בדמות האלוהים. ולומר את האמת, לאלוהים כן אכפת, פשוט נמאס
לישות הזו ממה שעשינו ממנה. אני גם לא חושבת שהוא זכר... לדעתי
מי שיכול ליצור יצורים חיים חייבת להיות נקבה." אמרתי
בהחלטיות. מדהים כמה דברים אלו פשוטים אצלי.
  "אז למה את לא שומרת כשרות? שומרת שבת?" שאלה בניסיון
להכשיל, ניסיון לגרום לי להצדיק את עצמי.
  "כי שמירה על כשרות היא המצלה בריאותית. ושמירת השבת נתפשת
אצלי בצורה אחרת משאצל הרבנות. לאלוהים לא אכפת איך אני מאמינה
בה. ובסופו של דבר מה שיקבע את המשך ימי תהיה אני בלבד. לא
היא. אומנם היא יצרה את העולם, ואני לא הכי מודה לה, אבל זו
האמת. ויש לי את הכבוד השמור לישות זו בצורה שלי."

האוטובוס  עמד להגיע לתחנה הסופית. התחנה שלנו. הערתי אותה
בליטוף על פניה, בעדינות. היא התעוררה ויצאנו מהאוטובוס. הלכנו
עד בית המלון שלנו. היא היתה עטופה בסוודר ממש עבה ועדיין היה
לה קר מהחום. לעומתה לי היה חם, רק בחולצה קצרה. הגענו למלון.
עלינו לחדר בקומה הראשונה. נכנסו אליו. היא מיד שמה עליה את
הפיג'אמה והלכה לישון. אני רק התהפכתי שעות במיטה.