הזמן שלך עוד לא הגיע. את יפה, יפה כל כך. אל תבכי, אני איתך.
רואה את שערך היפה גולש על כתפיך העדינות, את דמעותיך הקטנות
מוצאות את דרכן המוכרת על לחייך הנוגות. יושבת מקופלת בתוך
עצמך ולא רוצה יותר כלום. לא מחפשת את הדרך החוצה. את חלשה כל
כך, עייפה, ואני רוצה לעזור לך. מושיטה לך יד, אבל כלום. תעני
לי עכשיו, תגידי שאת בסדר, תגידי שאת לא בסדר; העיקר שתגידי לי
משהו.
כואב לי עכשיו, ואני לא יכולה לראות אותך ככה. פגועה מבפנים
ומבחוץ, רועדת. הרצפה הקרה גורמת לך לאבד תחושה ברגליך. המתכת
הקרה גורמת לך לאבד תחושה בידיך. כואב לך עכשיו, ואולי... לא
אכפת לך כלל. אבל לי אכפת, וזה עוד לא הזמן שלך לעזוב אותי.
אני תופסת אותך חזק ומנסה בכל כוחותי האחרונים להשאירך כאן,
איתי, בחיים. מחבקת אותך ונותנת לדמך לצרוב את עורי, לנזול
במורד ידיך וידי.
אולי לא הייתי צריכה לדבר, אולי לא הייתי צריכה לספר על מה
שקרה. אבל את, היית כל כך חשובה לי, ובשום פנים ואופן לא רציתי
לאבד אותך. ישבתי לצידך על כסא בית החולים האדום והחזקתי את
ידך. את היית מחוברת למלא צינורות והיית כולך לבנה כמו הקיר
המגעיל של החדר המבודד שלך. עוד לא התעוררת, ואני דואגת לך.
אני יודעת שזה עוד לא הזמן שלך ללכת, אחרת גם אני הייתי הולכת
איתך. אבל לא עכשיו...
כשתתעוררי אולי תכעסי עלי, שסיפרתי, שבכיתי, שעזבתי.
אם תתעוררי.
תזכרי שאהבתי אותך, כל כך; אבל הזמן שלי הגיע.

5.7.04