"אני חולמת חלומות רעים, אני שומעת על פיגוע ולפעמים מצטערת
שלא הייתי שם."
פעם שמעתי מישהי אומרת את זה - זאת התוצאה.

אני חולמת חלומות רעים, אני שומעת על פיגוע ולפעמים אני מצטערת
שלא הייתי שם, מצטערת שלא עמדתי באותו האוטובוס, בדיוק ליד
המחבל, מצטערת שלא עפתי עשרות מטרים רחוק מהמקום,
ששתיים מגפיי לא נכרתו עקב ההדף החזק...
מצטערת שלא הרחתי את הגוף החרוך שלי, נשרף ונחבל בגלל האש,
מצטערת על שלא היתה לי הזדמנות לצרוח את נשמתי החוצה, להאנק
מכאב כשכבאים ואנשי מגן דוד אדום מנסים לאתר אותי, לחלץ אותי
ולטפל בי, מצטערת שלא יצא לי להדאיג את אבא ובני המשפחה כשהם
רואים בטלוויזיה שלד שרוף של מה שפעם היה אוטובוס, מנסים
להתקשר לטלפון שלי - ולא מצליחים.
מצטערת שלא יצא לי לאבד כמויות דם עצומות ואת הראייה באופן
זמני, מצטערת שלא חשתי כאבי תופת בזמן שמפנים אותי באמבולנס
לבית החולים הקרוב במצב אנוש.
מצטערת שלא ראיתי את החיים שלי עוברים מול העיניים, שלא חשבתי
על דברים שרציתי לומר לאהוביי ולא הספקתי, מצטערת שלא פחדתי
באמת מהמוות, שלא הרגשתי מבולבלת כשחמישה רופאים מטפלים בי
בחדר המיון, מנתחים אותי, מנסים להחזיר לי דם לגוף.
מצטערת שלא שמעתי טלוויזיה רועשת בחדר סמוך, מתארת מילה במילה
את מה שעבר עליי, ושנייה אחר כך איבדתי את ההכרה...
מצטערת שלא שכבתי כשאני על הסף במשך חודש וחצי בבית החולים,
שומעת קולות עמומים ברקע ולא מסוגלת להגיב.
מצטערת שלא התעוררתי, פקחתי עיניים והייתי מסונוורת מהאור
החזק, שלא כאב לי כל הגוף, שלא בכיתי כי פתאום לא היו לי
רגליים, שלא הייתי שם כדי לראות את כולם בוכים מאושר - כשאני
מתעוררת.
מצטערת שלא יצא לי, במשך חודשים לאחר הפיגוע לבוא לפיזיותרפיה
כל יום וללמוד מחדש ללכת, הפעם עם פרוטזות.
מצטערת שאני לא נמצאת במכון שיקום, לומדת מחדש לדבר, משלימה,
פיסה אחר פיסה, את הזכרון שאבד לי.

אני מצטערת שאני לא יודעת להעריך את המשפחה שלי, ת התפקוד שלי,
הזכרון, החשיבה...

אני מצטערת שעד שלא הכרתי משהו אחר, לא ידעתי להעריך את החיים.