אין לי נחת מהילדה הזו,
אמא חוזרת ואומרת שוב
שוב, אני כבר לא יודעת
מה תהייה המכה הבאה.

אין לי נחת מהילדה הזו,
אמא ממלמלת לה בשקט
בפינת המטבח, ואבא
מסכים עם כל מילה שלה,
והילדה יושבת לה בחדרה
ובוכה לה בשקט בשקט.

לילדה הזו כבר אין דמעות,
הבכי נעלם מעינייה, והבכי
היחיד שישנו הוא בלב,
הדמעות אינן מפני כל
האכזבות שהילדה הזו
גרמה לסביבתה.

אין לי נחת מהילדה
הזו שוב אומרת, כל
הזמן היא מסתבכת,
כל פעם מפשלת, מה
עוד נשאר לעשות עם
הילדה הזו?

והילדה הזו שכבר אין
מה לעשות בה, הלכה
הרחק הרחק מהכל,
ואיש יותר אינו ראה אותה,
ואיש אינו שמע ממנה,
אך מה שאיש אינו יודע זה,
שהילדה נמצאת מאוד קרוב
אליהם, בתוך תוכם, אך איש
אינו מרגיש בקיומה עוד!