בשעה שתיים וחצי בלילה זוהתה תנועה חשודה בשדה המלפפונים
הסמוך. על המסך נראו שתי דמויות כהות.
"צריך לבדוק מה זה!", אמר המם-מם.
פיני, סמל המחלקה הכין לנו תה.
"תשמרו על עצמכם ואל תעשו שטויות!", אמר לנו.
לקחתי את משקפת הלילה וכרכתי את רצועותיה על המצח. כמו תמיד
הזכירו לי הרצועות את הנחת תפילין-של-ראש. למעלה במוצב הסיטו
את אלומת הזרקור צפונה, כדי לאפשר לנו תנועה בחשיכה.
לאחר הליכה שפופה בשדה המלפפונים, כרענו ברך בהמתנה. יוסי
העביר את ידיו על המלפפונים ולחש: "תיגע בהם! תראה איזה
יופי!".
נגעתי. הם היו קוצניים ומחוספסים.
"נו? איך?", לחש יוסי.
"הם צריכים גילוח!", עניתי.
"זהו!", התלהב יוסי, "זה הזמן הכי טוב לטעום אותם. אחר כך,
כשהם מגיעים לשוק, כבר כל הטעם הולך להם", אמר ונטל מלפפון,
שבר אותו לחצי, נתן לי ולקח לעצמו.
קול לעיסת המלפפון הטרי נשמע על פני השדה כולו.
מירו, האלחוטן כעס: "מה איתכם? שומעים אתכם עד רפיח!".
וזיסקינד החובש לחש: "אימ'שלכם לא לימדה אתכם לאכול בפה
סגור?"
רעש הלעיסה והלחישות העירו את הציקדות והן החלו לנסר את
האוויר.
"נו", אמר יוסי, "צריך גם לעבוד!"
התחלנו ללכת על ארבע לאורך התלמים. מהר מאוד הסתבר לנו שעשינו
טעות, שכן התלמים, לאחר השקייה, היו רוויים מים ובוץ. ביקשתי
בלחש לברר אם יש איזה עדכון מהתצפית במוצב. מירו הודיע לי
שעכשיו ברור שיש שם שתי דמויות והן שפופות כבר די הרבה זמן,
ומתעסקות במשהו.
"מן הסתם", לחש, "מכינים לנו איזו הפתעה מרעישה".
המשכנו להתקדם בתוך הבוץ, על ברכיים ומרפקים. כשהיינו ממש
קרובים, יוסי קטף מלפפון גדול, הראה לי ואחר כך השליך אותו
לעבר הדמויות.
"פסיכי!", לחשתי לו.
"מין הדא?", נשמע קירקור בקול צרוד ומפוחד.
זיסקינד החובש זחל אלי ואמר: "שמע! אני יכול להישבע שזה קול של
אישה!".
אחרי דממה קצרה, שמענו יבבה שקטה ארוכה, קורעת לב.
"מה זה?", לחש יוסי, "בסך הכל זרקתי מלפפון".
כינסתי את כולם אלי והוצאתי מכיסי צפרדע פח קטנה, המלווה אותי
בכל המארבים.
"כשאתם שומעים קליק-קלאק כזה", לחשתי, "אתם מזנקים בבת אחת. אף
אחד לא יורה ללא פקודה, אלא אם יורים עלינו. ברור?"
"שמענו! שמענו! מכירים את זה", לחש זיסקינד.
מכשיר הקשר הבהב.
"מירו, עזוב את זה עכשיו! בוא תעבור לתלם משמאלי. יוסי, תעבור
לתלם הימני. זיסקינד, בתור חובש תישאר שלושה מטר מאחורי".
המשכנו לזחול על המרפקים, שהשמיעו קולות ביצבוץ.
בקצה השדה, בשורה הראשונה של המלפפונים ראיתי תנועה, על רקע
הילת האור מתאורת הרחובות של רפיח. במשקפת נראתה דמות לבושה
במעיל או חלוק, מתכופפת.
הוצאתי את צפרדע הפח, מתכונן להשמיע קליק-קלק.... ואז השמיים
נקרעו מצווחה פראית מאופק לאופק שנקטעה בבת אחת והותירה אחריה
דממה. שני ינשופים דאו במשק כנפיים עצל על שמיכת החשיכה.
פתאום נשמע בכי של תינוק, כאן, בתוך מקשת המלפפונים, ואותו קול
מקרקר ששמענו בתחילה, אמר: "מאשאללה! מאשאללה!".
הדלקתי את הפנס. בחורה צעירה שכבה שם, כמעט מחוסרת הכרה. לידה
ישבה אישה זקנה וניגבה לה את המצח. מתוך ארגז פלסטיק של
מלפפונים, שמענו בכי דק של תינוק, שהיה מכורבל בתוך מגבת.
"זיסקינד!", כעסתי, "בשביל מה אתה חובש? הא?"
מכשיר הקשר הבהב.
"מירו, תגיד שהכל בסדר".
"את רוצה שנזמין אמבולנס?", שאלתי בתקווה שהצעירה מבינה
עברית.
"לא!", ענתה בנחישות "אסור שהמשפחה תדע!"
יוסי הוציא אולר, קילף מלפפון ונתן לתינוק למצוץ פרוסה. הוא
חתך פרוסה נוספת והגיש לצעירה. אחר כך חיטט בחגור, הוציא
שוקולד 'פרה' של עלית ואמר: "תאכלי. זה ייתן לך כוח".
שבנו אל המוצב. למזלנו היו מים חמים. היה טוב להסתבן בתוך ערפל
האידים. יוסי, כמו תמיד, התחיל לשיר: "היה זה בשדה... ליד
המחנה".
"מי זה המשוגע שמעיר את כולם בארבע בבוקר, ועוד מזייף?", שאג
סמל המחלקה.