כל צעד קדימה
הוא כמו עשרה אחורה,
הסבל כל כך אמיתי
לא מתאימה שום מטאפורה.
לא מביטה למטה,
מביטה לעבר
ומבינה שבהווה
שום דבר לא נשאר.
והגשם יורד ושוטף את הדמעות
ומבעד לטשטוש אני מצליחה לראות
שאין מקום מפלט מספיק אטום
מפני הזכרונות.
ואני עוד שרויה בעולם של חלומות,
מנסה להתנתק, את המציאות לרמות
אבל הכאב אמיתי מדי.
אתה הזיכרון הכי מתוק שהיה לי,
עכשיו הזיכרון הזה רחוק ונראה לי
שנחרטת עמוק בתוכי ועכשיו רע לי.
לצליל הכינורות הכל הולך לפי קצב,
כשהמסך ירד עלינו ניפרד בעצב
וברקע יתנגן בלי די...
אתה הטעות המתוקה ביותר,
המרירה ביותר של חיי. |
