הכתוב מטה הוא מקבץ של מחשבות שנאגר במהלך החודשיים האחרונים,
מסודר על פי סדר כרונולוגי...




בימות החורף אני מוצאת את עצמי מתעוררת לטיפות הגשם וקור עז
שעוטף את גופי. בעיניי זוהי תחושת אושר עילאי שניתן לחוש רק
בעונה מיוחדת זו. ורעדים של קור שחולפים בגופך מעידים על כך
שבחוץ עננים כבדים מחכים לדמוע.
ולעיתים נורא קל להיזכר בתקופה החמה ששלחה פעם את קרני השמש
המסנוורות שלה אל פניך ומשום מה, זה מרגיש כל כך ממזמן...

ונדמה,
שרק כשאצעק
תשים לב לנוכחותי המזערית
בעיניך
אני כפנינה מזויפת
שאיבדה מברקה
משילה דמעות מעורי ומחדשת אותן
כנחש
מסננת מילים ארסיות
דרך שפתיים צרות
רק כדי להכאיב
ונדמה,
שכל מילה צורבת
לרגיש שבשבילי
היה מוכן לשנות את העולם
וכל מגע מרתיע את הנפש הנבוכה
שפעם חשפת
שאני,
כתמימה שאני
דחיתי.

זה אותו סיפור כל פעם מחדש
ואותה תחושה של ריקנות כשהוא הולך
ומשום מה הפעם זה הרגיש שהוא זה שיפצח אותי
אך בעצם נותר רק סדק קטן כשהוא עזב

ואותן מחשבות של איך לא הייתי בסדר
ולילות שלמים של חרטה וכאב
וזיכרונות של נשיקות מתוקות בלילה קר
כשהבטיח שיישאר למרות הפגמים

למדתי לאטום חלונות
אולי כי ככה הכי קל לי למנוע מהרוח להיכנס
ולשכוח ממך

מעניין אותי אם לפעמים אתה מרגיש שאתה יכול לקרוא אותי. אמרו
לי שיש לי עיניים שמסגירות אותי, אך אתה אמרת לי בפעם השניה
שנפגשנו שיש לי פרצוף פוקר.
ואולי יום אחד עוד אהיה זאת שתוכל להבין אותך בלי מילים.

זה סתם עוד יום ראשון
ואותה תחושה של חוסר אונים
והגעגוע שצורב דרכו דרך קרני השמש
שעוד מעט ייעלמו עם החושך
שכבר ממזמן שכן בביתי
זה סתם עוד יום ראשון
מהרגילים האלו שכבר התרגלת אליהם
וזה שעזבנו בטרם עת
מטפטף מלמעלה
דמעות געגוע